הייתי ברצון שואב מחיי סיפור חיים שחוותי
בגיל 22. פה היגעתם לאדם הנכון. שמי יהודה א הגר 72 שנה באושר בהרצליה.בשכונה בה גרתי היינו 8 ילדים בקיץ הלכני יחפים עם גופיה ומכנסים קצרים,אילתרנו משחקים,כשהיתפנשר לנו הכדורגל היינו ממלאים אותו הסמרטוטים,היינו לוקחים בוקסה של תפוזים מחברים לה 4 קוגלגרים)מיסבים(ודוהרים על הכביש בירידה,כול שעה היה עובר רכב וזה לרוב היתה משאית של הערבים עם קנה סוכר,היינו רודפים אחריה וסוחבים כמה קנים, עם סיפורי הילדות אני חי היום,הנכדים שלנו (16 במספר)כמובן שאינם מבינים איך שרדנו,בלי מחשב,ובלי TV. אך מה שהייתי שואב מזכרוני זה סיפור עצוב, בגיך 22 נפטר אבי שאותו אהבתי והערצתי מאד,ובלכתי לבית הכנסת לומר קדיש אחד השכנים אמר לי,יהודה אתה לא חייב לומר קדיש היות והוא לא היה אביך הביולוגי,אני בחור בן 22 נעמדתי על הכביש,זה פגע בי כמו ברק בליל קיץ בהיר, מליון מחשבות מתרוצצות במוחי הקטן מי מאני,ואז פתאום נפל לי האסימון,דודה רחל מכפר ידידיה הייתה תמיד קוראת לי בשם" לוץ" מי זה לוץ?? נסעתי אליה בשבעה ושאלתי אותה,אנא אימרי לי בבקשה את תמיד קוראת לי בשם לוץ,מי זה לוץ??ואז היא מסתכלת אל בעלה ואלי ואמרה לי בא שב.ואז היא התחילה לספר לי שאני נולדתי בשם לוץ שניידר ושהופרדתי מהורי בגיל 3 והובאתי למשפחה שאימצה אותי ובגיל 4 הביאה אותי ארצה.להורי היו עוד 4 בנות ובן קטן ממני ב 4 שנים את כולפ לא היכרתי,אינני זוכר מאומה עד גיל 4,כול זה נשמר אצלי בזיכרון עד שאשתי ואני יצאנו "לגמלאות" שנינו עדיין עובדים בשכר. 7 שנים של מחקר הולידו 2 ספרים שכתבתי ואת תוכן הספר הראשון אני אנסה לצרף כאן ואתם תשפטו. בברכה יהודה א