התחרטתי על כל כך הרבה דברים בחיים שלי
יש לי הסטוריה של חוסר טאקט מטורף שהתבטא בכל כך הרבה דברים שאמרתי בכל מיני מצבים ולכל מיני אנשים... ואני כ"כ מתחרטת שאמרתי את הדברים האלה... יש לי לפעמים מין מצב שאני נכנסת אליו שאני חושבת על רוב הקטעים האלה ומתחרטת בטירוף... אבל אלה דברים די קטנים, כי לפחות איכשהו למדתי מתי לא להגיד שטויות וזה (למרות שלפעמים עוד יש יציאות חסרות טאקט, אבל זה לכולם, לא?
). יש דבר אחד ע=נ=ק=י שאני מתחרטת עליו. זה יישמע לכולם די מטומטם אבל לא משנה. זה די סיפור ההערצה שלי לשחקנית אחת (אסנת וישינסקי למי שמכיר, למרות שלא נראלי שתכירו
)... זה די חפירה אז שלא תגידו שלא הזהרתי... קיצר הייתי ב"מי שחלם" עם חברה... וגילה אלמגור הייתה אמורה לשחק את לאה רבין אבל הייתה לה מחליפה שזאת אסנת, עכשיו בהתחלה לא ממש היה לי אכפת, הייתי די מבואסת שלא תהיה גילה אלמגור (כי הלו, זו גילה אלמגור?
) ומבחינתי היא הייתה סתם מחליפה. אח"כ בדרך לאוטו ההורים של החברה סיפרו לי שהיא שכלה את הבן שלה שהיה חייל שנה וחצי לפני כן (כי זה היה בספטמבר 2005), אבל לא הכי חשבתי על זה. ואז הלכתי עוד פעם (זה היה ביומולדת 15 שלי) ל"מי שחלם" עם המשפחה שלי, וחברה ועוד אנשים (מעריצות של הראל סקעת ארגנו הסעה וזה) ואז אני זוכרת שאסנת שרה את "מקיץ אל חלום". היה קטע אחד שהיא בלבלה במילים, במקום "אל הרוח, אל המים", היא אמרה "אל המים, אל הרוח" והיא כזה לא יודעת... היה קטע שהיא איבדה את עצמה בשיר (לא הייתי אומרת זייפה כי היא שרה מדהים
, אתם נופלים מהקול שלה, אבל עדיין) וזה כל כך כל כך ריגש אותי... נזכרתי במה שקרה לה עם הבן שלה וידעתי שהיא בטח שרה וחושבת עליו וזה (זה משו במשחק, שנותנים לרגש להכנס לך למשחק, שכחתי איך קוראים לזה) וגם אח"כ, תהרגו אותי אם זה לא נכון (למרות שרק היא תדע להגיד) אח"כ הייתה סצנה שבה כולם שמחים כי רבין ניצח בבחירות והיא הייתה אמורה לשחק שמחה, אבל, או שהמוח שלי המציא או ששמתי לב, ידעתי שלקח לה איזה דקה או שתיים להכנס לכל הקטע של השמחה וזה... אבל בקיצור נראלי שכבר די התאהבתי בה
אח"כ עוד היה לה את המונולוג פרדה מרבין וזה גם ריגש אותי אבל לא כמו שהיא שרה את אותו "מקיץ אל חלום"... בקיצור אחרי ההצגה כולם מחכים כזה להראל סקעת שיצא וזה... ומתתי, ממש מתתי כבר לראות אותה (למרות שהייתי בסרטים שאני לא יודעת מה להגיד לה וזה) והאמת שגם את חני נחמיאס, אבל אותה פספסתי. ורוני דואני וכל אלה יצאו וזה וכבר התייאשתי ועליתי לאוטובוס... עכשיו אחרי איזה דקה או שתיים אני קולטת את אסנת כזה די בצד, ממש איש או שניים ניגשו לדבר איתה או לקחת חתימה או אנערף, כולם עסוקים בהראל... ורציתי לרדת אבל בזבזתי איזה 10 דקות כמו מטומטמת בהתלבטות - "כן לרדת לדבר איתה, לא לרדת לדבר איתה, מה אני אגיד לה, כן להגיד לה, לא להגיד לה וזה"... ובלי ששמתי לב אנשים התחילו לעלות על האוטובוס וזה ועד שאזרתי אומץ לרדת ולדבר איתה (עדיין בלי לדעת מה להגיד לה) כבר אמרו לי שאי אפשר לרדת מהאוטובוס ושאנחנו נוסעים וזה ואני כל כךךךךךךךךךך התאכזבתי... ראיתי אותה מהחלון נכנסת לאוטו שלה ורוב הנסיעה הביתה הייתי כזה מאוכזבת... מאז התחלתי להעריץ אותה, כאילו ממש, חיפשתי עליה דברים באינטרנט, ניסיתי לראות "מילואים" (שהיא שיחקה שם), הלכתי לראות את המופע שלה "שמש אחרת" והכל... יש חברים שלי שאמרו שאני אובססיבית עליה, אני פשוט חושבת שהערצתי אותה מאוד וזהו, כי היא ממש ריגשה אותי. בקיצור, אחרי כל הסיפור הזה על מה אני מתחרטת? שלא ירדתי קודם מהאוטובוס והלכתי לדבר איתה. עד היום אני "מלקה" את עצמי למה לא ירדתי לדבר איתה, להגיד לה כמה שהיא ריגשה אותי, אני בטוחה ששום דבר רע לא היה יוצא מזה... מקסימום הייתי מגמגמת קצת... בעע... וזאת אחת החרטות הגדולות של החיים שלי. מישו קרא את כל החפירה הזאת?
האם אתם מתחרטים על משהו שעשיתם בחייכם
) אתם מוזמנים לפרט
(מקווה שזה בסדר
)
