../images/Emo42.gif גחלילית ../images/Emo29.gif
כפי שיצא לכם להבין זה מכבר שיש להקה אחת עם שם נורא מוזר והיא גם הפנס טו בי-אחת מאגדות הרוק היותר אלמוניות ואקזוטיות בימים אלה, נוחתת בקרוב כאן, אצלנו בחצר האחורית. אז לכבוד המאורע המשמח במיוחד הזה-ההופעות של אוריה היפ בארץ, יש לי עכשיו תירוץ לדבר ולמצוא את כל אותן סיבות נסתרות לאהבה שלי כלפי הלהקה המדהימה הזאת. והיום בין שני מבטים חטופים על המדף גיליתי שם את אחת הסיבות היותר טובות לכל ההתעסקות האובססיבית-רגשית שלי בלהקה. בשלב מסוים בשנת 1976 עקב אילוצים כאלה ואחרים הבסיסט- ג'ון ווטון והזמר-דיוויד ביירון עזבו או נעזבו מהלהקה. ואוריה היפ שהייתה ידועה מתחילת שנות השבעים הרבה בזכות הקול האופראי והאדיר של דיוויד ביירון המנוח ואיתו ידעה שיאים רבים בהרכבם הקלאסי הייתה חייבת להמשיך בלעדיו. הזמר שנבחר להחליף את האיש שרבים סברו שהוא בלתי ניתן להחלפה היה John Lawton, עד אז הזמר של להקת Lucifer's Friend הגרמנית ואת ווטון החליף Trevor Bolder שבא מלהקת העכבישים ממאדים של בואי ומנגן עד היום עם היפ. עד כמה שזה יכול לערער את הכבוד של ביירון, אבל גם מעצם היותי מעריץ נלהב אני יכול לטעון בפה מלא שמבחינת הקול האדיר של לאוטון, קשה לי לחשוב על מישהו שיכל להתאים יותר לסגנון של הלהקה והמהות שלה ממנו. אין ספק-הלהקה השתנתה, אך ההרכב שהוצג לראווה בפעם הראשונה באלבום המופתי- Firefly, הוא איכותי ו"נותן בראש" באותה מידה, אם לא יותר. ביירון היה כמובן הפרונטמן האולטימטיבי מכל הבחינות וקול הפלסט שלו (שהיה כמעט גבוה מידיי לעולם הרוק אנד רול) היה יחיד במינו. לאוטון שר בסגנון קצת יותר בלוזי ועבה, אבל אוריה היפ לא יכלה לצפות למישהו שיהיה ראוי יותר להיכנס לנעליו האימתניות של ביירון. אחרי כל זיבולי השכל נישאר לי רק לאמר, שאני אישית לא שמעתי הרבה זמרים עם קול כמו של לאוטון, שהוא, איך להתנסח ברכות: בן זונה של זמר! :0) טוב, אז מגרדות לי כבר האצבעות לשפוך עליכם את מיטב הסופרלטיבים הגרנדיוזיים, שאני אמצא לנכון, על אלבום אחד של אוריה היפ- שאת שמו כבר הזכרתי בפסקה הקודמת. "Firefly" יכול בהחלט להיות האלבום הלא מוערך ביותר בהיסטוריה של הלהקה הכי לא מוערכת בעולם, מה שהופך אותו ישר ללא מוערך בעליל. פשע בעל משמעויות רבות שעל חלקן אני יכול לנסות לכפר ממש כאן. מהשנייה הראשונה שהאלבום ממריא מהפתיחה החזקה של "The Hanging Tree" יש עוצמה והרגשה מאד אמיתית שמה שקורה כאן זה גדול מהחיים. העטיפה ,עם הציור של הנער שעף מתוך המים על גחלילית אל עבר הקשת והירח, ממחישה את רגעי הקסם שמתרחשים בתוכה. ועכשיו, בינינו, מי מאיתנו לא מחכה מידיי ערב לגחלילית קטנה שתיקח אותו אל מחוזות השכחה, האהבה והקסם: My love lives at the end of the rainbow One day I'm gonna fly there on a firefly High above the wild endless water With a love song in my heart Someday somehow I know I'm gonna get there I've been patient for so long All my daydream seems so much nearer now And I beg you hear my song אחד הדברים הגדולים באלבום כאן זה (כמה פשוט), השירים. כן, כן, אחרי הכל, כמה שנתאמץ וניקח את המוסיקאים המצוינים והמוכשרים ביותר, כשאין שירים טובים לבצע התוצאה יכולה לצאת מעליבה למדיי ויש לא מאט דוגמאות. בנושא הזה, קן הנסלי חוזר ובגדול. זה שקן מלחין ענק אף פעם לא היה סוד והוא נותן כאן כמה מהיצירות המרגשות ביותר שלו: "Been Away Too Long" שהוא אחד מהשיאים הלגיטימיים ביותר באלבום הזה; "Rolling On"שעוטף אותך בעוצמה השקטה שלו ומעלה אותך למעלה; "Sympathy" שיש בו יותר אנרגיה מסטוק שלם של חטיפי-אנרגיה משוקולד; שיר הנושא שיש בו מספיק מכדי שאני אתפנה לתאר אותו ויש עוד אחד("Wise Man") ובאמת סליחה אבל, אני פשוט לא יכול למצוא ולו מילה אחת שתיתן מושג איך לגשת אליו. קשה לי להצביע על שיא באלבום כזה ואחרי הגילוי המרעיש הראשון כאן-השירה של ג'ון לאוטון שנותן תצוגה ווקאלית משתקת, אפשר לרמוז שכל חברי הלהקה מתגלים מחדש בצורה מסוימת ומגישים לנו את אחת היצירות שלזכותן אפשר לייחס את הביטוי: "בשביל זה אני שומע מוסיקה". "Sympathy just doesn't mean that much to me Compassion is now compassion in my mind Adn if you're looking for a shoulder to cry on Don't turn your head my way Cause I'd rather have my music in a day (*אני רואה שיצא לי הרבה יותר קצר ממה תכננתי, משום שאם זה כל כך טוב, זה טוב וזהו. כמה אפשר כבר לבלבל ת'מוח*)
כפי שיצא לכם להבין זה מכבר שיש להקה אחת עם שם נורא מוזר והיא גם הפנס טו בי-אחת מאגדות הרוק היותר אלמוניות ואקזוטיות בימים אלה, נוחתת בקרוב כאן, אצלנו בחצר האחורית. אז לכבוד המאורע המשמח במיוחד הזה-ההופעות של אוריה היפ בארץ, יש לי עכשיו תירוץ לדבר ולמצוא את כל אותן סיבות נסתרות לאהבה שלי כלפי הלהקה המדהימה הזאת. והיום בין שני מבטים חטופים על המדף גיליתי שם את אחת הסיבות היותר טובות לכל ההתעסקות האובססיבית-רגשית שלי בלהקה. בשלב מסוים בשנת 1976 עקב אילוצים כאלה ואחרים הבסיסט- ג'ון ווטון והזמר-דיוויד ביירון עזבו או נעזבו מהלהקה. ואוריה היפ שהייתה ידועה מתחילת שנות השבעים הרבה בזכות הקול האופראי והאדיר של דיוויד ביירון המנוח ואיתו ידעה שיאים רבים בהרכבם הקלאסי הייתה חייבת להמשיך בלעדיו. הזמר שנבחר להחליף את האיש שרבים סברו שהוא בלתי ניתן להחלפה היה John Lawton, עד אז הזמר של להקת Lucifer's Friend הגרמנית ואת ווטון החליף Trevor Bolder שבא מלהקת העכבישים ממאדים של בואי ומנגן עד היום עם היפ. עד כמה שזה יכול לערער את הכבוד של ביירון, אבל גם מעצם היותי מעריץ נלהב אני יכול לטעון בפה מלא שמבחינת הקול האדיר של לאוטון, קשה לי לחשוב על מישהו שיכל להתאים יותר לסגנון של הלהקה והמהות שלה ממנו. אין ספק-הלהקה השתנתה, אך ההרכב שהוצג לראווה בפעם הראשונה באלבום המופתי- Firefly, הוא איכותי ו"נותן בראש" באותה מידה, אם לא יותר. ביירון היה כמובן הפרונטמן האולטימטיבי מכל הבחינות וקול הפלסט שלו (שהיה כמעט גבוה מידיי לעולם הרוק אנד רול) היה יחיד במינו. לאוטון שר בסגנון קצת יותר בלוזי ועבה, אבל אוריה היפ לא יכלה לצפות למישהו שיהיה ראוי יותר להיכנס לנעליו האימתניות של ביירון. אחרי כל זיבולי השכל נישאר לי רק לאמר, שאני אישית לא שמעתי הרבה זמרים עם קול כמו של לאוטון, שהוא, איך להתנסח ברכות: בן זונה של זמר! :0) טוב, אז מגרדות לי כבר האצבעות לשפוך עליכם את מיטב הסופרלטיבים הגרנדיוזיים, שאני אמצא לנכון, על אלבום אחד של אוריה היפ- שאת שמו כבר הזכרתי בפסקה הקודמת. "Firefly" יכול בהחלט להיות האלבום הלא מוערך ביותר בהיסטוריה של הלהקה הכי לא מוערכת בעולם, מה שהופך אותו ישר ללא מוערך בעליל. פשע בעל משמעויות רבות שעל חלקן אני יכול לנסות לכפר ממש כאן. מהשנייה הראשונה שהאלבום ממריא מהפתיחה החזקה של "The Hanging Tree" יש עוצמה והרגשה מאד אמיתית שמה שקורה כאן זה גדול מהחיים. העטיפה ,עם הציור של הנער שעף מתוך המים על גחלילית אל עבר הקשת והירח, ממחישה את רגעי הקסם שמתרחשים בתוכה. ועכשיו, בינינו, מי מאיתנו לא מחכה מידיי ערב לגחלילית קטנה שתיקח אותו אל מחוזות השכחה, האהבה והקסם: My love lives at the end of the rainbow One day I'm gonna fly there on a firefly High above the wild endless water With a love song in my heart Someday somehow I know I'm gonna get there I've been patient for so long All my daydream seems so much nearer now And I beg you hear my song אחד הדברים הגדולים באלבום כאן זה (כמה פשוט), השירים. כן, כן, אחרי הכל, כמה שנתאמץ וניקח את המוסיקאים המצוינים והמוכשרים ביותר, כשאין שירים טובים לבצע התוצאה יכולה לצאת מעליבה למדיי ויש לא מאט דוגמאות. בנושא הזה, קן הנסלי חוזר ובגדול. זה שקן מלחין ענק אף פעם לא היה סוד והוא נותן כאן כמה מהיצירות המרגשות ביותר שלו: "Been Away Too Long" שהוא אחד מהשיאים הלגיטימיים ביותר באלבום הזה; "Rolling On"שעוטף אותך בעוצמה השקטה שלו ומעלה אותך למעלה; "Sympathy" שיש בו יותר אנרגיה מסטוק שלם של חטיפי-אנרגיה משוקולד; שיר הנושא שיש בו מספיק מכדי שאני אתפנה לתאר אותו ויש עוד אחד("Wise Man") ובאמת סליחה אבל, אני פשוט לא יכול למצוא ולו מילה אחת שתיתן מושג איך לגשת אליו. קשה לי להצביע על שיא באלבום כזה ואחרי הגילוי המרעיש הראשון כאן-השירה של ג'ון לאוטון שנותן תצוגה ווקאלית משתקת, אפשר לרמוז שכל חברי הלהקה מתגלים מחדש בצורה מסוימת ומגישים לנו את אחת היצירות שלזכותן אפשר לייחס את הביטוי: "בשביל זה אני שומע מוסיקה". "Sympathy just doesn't mean that much to me Compassion is now compassion in my mind Adn if you're looking for a shoulder to cry on Don't turn your head my way Cause I'd rather have my music in a day (*אני רואה שיצא לי הרבה יותר קצר ממה תכננתי, משום שאם זה כל כך טוב, זה טוב וזהו. כמה אפשר כבר לבלבל ת'מוח*)
האלבום שתיארתי, לפי עניות דעתי, חייב להיות ברשותו של כל אזרח מין השורה שמשלם חשמל וארנונה. ובטח שכל אוהב מוסיקה כמוני\כמוכם חייב את האלבום הזה לעצמו. יצירות כמו: Wise Man, Been Away Too Long, Sympathy (ועוד... ), חייבים לעשות משהו לכל אחד שאוהב מוסיקה, לפי דעתי.