לי דוקא יש המון זיכרונות טובים
מאמי ושתי אחיותיה. כשהן היו נפגשות, הן היו רבות שעות בצעקות , לפעמים הלכו גם מכות
(בטח כך הן היו מתנהגות בבית כשהיו ילדות) ואז כשהן היו מתעייפות, הן היו מתחבקות ומתנשקות וסולחות אחת לשניה ושוב אוהבות. אני הייתי מביטה מוקסמת על המהלך הזה של מערכת היחסים שלהן. תמיד צוחקת על הסיטואציות שלהן. לפעמים הן אומרות לי שאני טיפשה שאני לא מבינה כלום (הייתי ילדה יחידה בין 3 בנים והן תמיד צרפו אותי אליהן). זה אף פעם לא העליב אותי. זה היה יותר מצחיק אותי, כי ידעתי בוודאות שהן תמיד אהבו אותי. לי היו שלוש אמהות. מכל אחת קבלתי משהו אחר. כשהן חלו, הייתי מטפלת בהן. אתן יודעים מדוע הצגה בתיאטרון משעמת אותי?, כי לי היתה הצגת תיאטרון פי אלף יותר מעניינת בבית. כל פעם שהיו קונים לי בגד, הייתי חייבת לעשות להן תצוגת אופנה. תמיד שיבחו את גופי ושהבגד נראה עלי נפלא. (באמת נראיתי טוב, והיה לי חוש לבגדים). כל מחזר, משהייתי בת 12 , היה נושא לקונסיליום של שלושת האחיות. זה לא ממש פגע בי, אבל היה לי די קשה לפתח קשר עם מחזרים בגלל זה.
עד שהכרתי את בעלי "וברחתי" איתו לארה"ב, רחוק מהקונסיליום, אבל חזרתי לארץ. הן כל כך חסרות לי ואני כל כך אוהבת אותן. את אמי זה היה מובן מאליו שאוהב, אבל גם את דודותי מאוד אהבתי והרגשתי איתן תמיד בבית. תמיד המפגשים שלי איתן, כשהייתי כבר בוגרת, היו מצחיקים ומהנים. הייתי משתובבת איתן כמו עם חברות טובות. למרות ששתי דודותי היו כמו אמהות שלי, הרי רק כשאימי נפטרה הרגשתי כאבים פיזיים ממש, וכל פעם הייתי בוכה כשהם היו תוקפים אותי. כשדודתי בפטרו לא הרגשתי כאבים פיזיים. רק עצב עמוק. מעניין מה שעושה קשר ביולוגי. למזלי, אני לא זוכרת את הדברים הרעים. רק את הטובים, עושה לי טוב להזכר בהן. ועצב שהן כבר לא בחיים. למחרת החג הייתה לי ולאחי שיחה על אמי ושתי דודותי. וגם לו הן חסרות. בעצם היה לנו נורא כייף איתן ולכן הן חסרות. הן ידעו לבלות, ידעו לצחוק ידעו לריב וודעו להשלים. איתן היה לנו תיאטרון מושלם. גם אני וגם אחי לא יכולים לשחזר את הכייף הזה עם המשפחות שיצרנו
