../images/Emo42.gif איש יקר ../images/Emo77.gif
איש אחד, הוא עובד ברכבת. לא, הרכבת לא שלו. הרכבת היתה שם לפניו, היא תהיה שם גם אחריו. ואף שהמסילה מעוגנת היטב, ומסומרת לאדמה, זוהי מעין רכבת מעבר. האנשים שעולים לנסיעה ברכבת הזאת לא מבקשים להגיע איתה לוונצואלה, למשל. גם לא לתל-אביב. כל מי שעולה, יודע. זאת רכבת מעבר. איש אחד, הוא עובד ברכבת. קשה לאמר שהוא רואה מזה שכר. בדרך כלל הוא רק כרטיסן. יש לו מכשיר כזה, שמנקב חורים. לפעמים הוא מחליף קצת את נהג הקטר. מיישר לו את ההגה (למרות שלא חייב, היא דוהרת על המסילה די מעצמה). ולפעמים, מעט מתעתע, נדמה שהוא אחד מהנוסעים, ואם לא המדים התכולים, נוסעים מזדמנים בקלות יתפתו לטעות. איש אחד, הוא עובד ברכבת. הרבה אנשים הוא פוגש, כל יום. יש כאלה שעולים עם כרטיס חד-פעמי, נוסעים, מנקבים, יורדים בתחנה ראשונה. אלו תכף יתפסו רכבת עם יעד ברור ומוגדר. יש כאלו באים עם כרטיסיה, צריכים קצת זמן כדי להחליט על היעד. יש נוסעים עם חופשי-חודשי, לא סובלים את הרכבת הקודמת, בינתיים נוח להם, בתאים המרווחים, יופי של רכבת, נוסעים נחמדים, מכנה משותף, לא בוער להם הפתיל להחליף רכבת או לבחור תחנה. לפעמים עולה נוסע מטרידן, עושה הרבה רעש, אבל כל-כך מבוהל שאף אחד לא יגיד לו לרדת. מחכים קצת בשקט, הוא יורד לבד. לפעמים עולה נוסע יפה כזה, עושה לכולם לבכות, מזכיר להם קצת את עצמם. לפעמים עולה נוסע, שואל כמה שאלות פרקטיות, ואז כולם מפנים אותו לרכבת של העורך-דינים, הוא כבר לא צריך את הרכבת הזאת. לפעמים נוסע מגלה פתאום על איזו רכבת הוא עלה, ואז, בבהלה, הוא יורד בתחנה ראשונה ורץ מהר לרכבת שממנה הוא בא. לפעמים עולה נוסע מתחכם כזה, חושב שהוא כבר יודע הכל לבד. עושה הרבה רוח, משתמש במלים נורא יפות ומנומסות, כאילו שאצלו הכל כבר מסודר. אז מה הוא עושה על הרכבת הזאת? איש אחד, הוא עובד ברכבת. עם מכשיר שעושה חורים בכרטיסים, הוא לא מפספס אף אחד. לפעמים ניקוב בודד, לכרטיס בודד. לפעמים מנקב כמה, תלוי של כמה הכרטיסיה. גם חופשי-חודשי הוא מנקב, ואז יוצא חור קצת עבה. איש אחד, הוא עובד ברכבת. לפעמים הוא יושב קצת, מסתכל החוצה, ועל מסילה מקבילה חולפת רכבת אחרת. ואז, דרך החלון, הוא רואה נוסעים שלו לשעבר. חלק עושים לו שלום, עם חיוך. חלק מסובבים את הראש, לא רוצים להיזכר. יש גם כאלה ששולחים לו מכתב או חבילה בדואר רכבות. ויש שקופצים סתם לביקור, אוהבים אנשים. אוהבים נסיעות. איש אחד, הוא עובד ברכבת. אולי אין לו את התעודה של האוניברסיטה, שתעיד עליו כמה הוא חכם. אבל יש לו מין קופסה כזאת, חזקה וכבדה. ובתוכה הוא אוסף לו בנחת, את כל הניקובים שלו, מכל הכרטיסים, של כל הנוסעים שעברו ברכבת שלו. איש אחד, הוא עובד ברכבת. יום אחד, בצל הרענן של מערתו, הוא יפתח את הקופסה שלו, וימצא שם המון ניקובים יפים ונוקשים שהיו רטובים מדמעות פעם, והתייבשו לאיטם. והוא ידע שיש לו אוצר של מלח של אנשים, ואולי הניקוב של עצמו בתוכם. אני
איש אחד, הוא עובד ברכבת. לא, הרכבת לא שלו. הרכבת היתה שם לפניו, היא תהיה שם גם אחריו. ואף שהמסילה מעוגנת היטב, ומסומרת לאדמה, זוהי מעין רכבת מעבר. האנשים שעולים לנסיעה ברכבת הזאת לא מבקשים להגיע איתה לוונצואלה, למשל. גם לא לתל-אביב. כל מי שעולה, יודע. זאת רכבת מעבר. איש אחד, הוא עובד ברכבת. קשה לאמר שהוא רואה מזה שכר. בדרך כלל הוא רק כרטיסן. יש לו מכשיר כזה, שמנקב חורים. לפעמים הוא מחליף קצת את נהג הקטר. מיישר לו את ההגה (למרות שלא חייב, היא דוהרת על המסילה די מעצמה). ולפעמים, מעט מתעתע, נדמה שהוא אחד מהנוסעים, ואם לא המדים התכולים, נוסעים מזדמנים בקלות יתפתו לטעות. איש אחד, הוא עובד ברכבת. הרבה אנשים הוא פוגש, כל יום. יש כאלה שעולים עם כרטיס חד-פעמי, נוסעים, מנקבים, יורדים בתחנה ראשונה. אלו תכף יתפסו רכבת עם יעד ברור ומוגדר. יש כאלו באים עם כרטיסיה, צריכים קצת זמן כדי להחליט על היעד. יש נוסעים עם חופשי-חודשי, לא סובלים את הרכבת הקודמת, בינתיים נוח להם, בתאים המרווחים, יופי של רכבת, נוסעים נחמדים, מכנה משותף, לא בוער להם הפתיל להחליף רכבת או לבחור תחנה. לפעמים עולה נוסע מטרידן, עושה הרבה רעש, אבל כל-כך מבוהל שאף אחד לא יגיד לו לרדת. מחכים קצת בשקט, הוא יורד לבד. לפעמים עולה נוסע יפה כזה, עושה לכולם לבכות, מזכיר להם קצת את עצמם. לפעמים עולה נוסע, שואל כמה שאלות פרקטיות, ואז כולם מפנים אותו לרכבת של העורך-דינים, הוא כבר לא צריך את הרכבת הזאת. לפעמים נוסע מגלה פתאום על איזו רכבת הוא עלה, ואז, בבהלה, הוא יורד בתחנה ראשונה ורץ מהר לרכבת שממנה הוא בא. לפעמים עולה נוסע מתחכם כזה, חושב שהוא כבר יודע הכל לבד. עושה הרבה רוח, משתמש במלים נורא יפות ומנומסות, כאילו שאצלו הכל כבר מסודר. אז מה הוא עושה על הרכבת הזאת? איש אחד, הוא עובד ברכבת. עם מכשיר שעושה חורים בכרטיסים, הוא לא מפספס אף אחד. לפעמים ניקוב בודד, לכרטיס בודד. לפעמים מנקב כמה, תלוי של כמה הכרטיסיה. גם חופשי-חודשי הוא מנקב, ואז יוצא חור קצת עבה. איש אחד, הוא עובד ברכבת. לפעמים הוא יושב קצת, מסתכל החוצה, ועל מסילה מקבילה חולפת רכבת אחרת. ואז, דרך החלון, הוא רואה נוסעים שלו לשעבר. חלק עושים לו שלום, עם חיוך. חלק מסובבים את הראש, לא רוצים להיזכר. יש גם כאלה ששולחים לו מכתב או חבילה בדואר רכבות. ויש שקופצים סתם לביקור, אוהבים אנשים. אוהבים נסיעות. איש אחד, הוא עובד ברכבת. אולי אין לו את התעודה של האוניברסיטה, שתעיד עליו כמה הוא חכם. אבל יש לו מין קופסה כזאת, חזקה וכבדה. ובתוכה הוא אוסף לו בנחת, את כל הניקובים שלו, מכל הכרטיסים, של כל הנוסעים שעברו ברכבת שלו. איש אחד, הוא עובד ברכבת. יום אחד, בצל הרענן של מערתו, הוא יפתח את הקופסה שלו, וימצא שם המון ניקובים יפים ונוקשים שהיו רטובים מדמעות פעם, והתייבשו לאיטם. והוא ידע שיש לו אוצר של מלח של אנשים, ואולי הניקוב של עצמו בתוכם. אני
