סנאי הנייר
New member
../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif אחלה!
תחרות המאמרים - "האופנוע שלי"
- פותח הנושא yarivos
- פורסם בתאריך
נ י ק ז מ נ י
New member
סיפור מעולה !!!1 ../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif
E f r a T o m e r
New member
../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif
Achtung Panzer
New member
../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif
../images/Emo26.gifינוקא
סמוך הסיפור הזה התרחש באוכפו הלוהט של אופנוע שלא בדיוק היה שלי, אבל פישקתי מעליו את רגליי מספיק זמן כדי לחוש אליו קרבה רבה. לא, זה לא היה היה אופנוע ליסינג. הדבר קרה בזמנים אחרים, טרם המצאת הליסינג. הוא היה שייך לבן דודי, ובני-דודים, לפעמים, זה כמו משפחה. כן, זה אחד הלקחים שלמדתי בחיים... בכל אופן, אם כבר יצא לכם לשמוע את הסיפור הזה, זה רק משום שסיפרתי אותו לכל כך הרבה אנשים, שכבר קשה לי לזכור למי לא. זירת סיפורנו היא חבל הארץ האירופי הידוע בשמו סקנדינביה, אך הוא יכול היה בקלות להתרחש בכל מקום על פני הגלובוס בו יש אופנועים ו...ישראלים.
סמוך הסיפור הזה התרחש באוכפו הלוהט של אופנוע שלא בדיוק היה שלי, אבל פישקתי מעליו את רגליי מספיק זמן כדי לחוש אליו קרבה רבה. לא, זה לא היה היה אופנוע ליסינג. הדבר קרה בזמנים אחרים, טרם המצאת הליסינג. הוא היה שייך לבן דודי, ובני-דודים, לפעמים, זה כמו משפחה. כן, זה אחד הלקחים שלמדתי בחיים... בכל אופן, אם כבר יצא לכם לשמוע את הסיפור הזה, זה רק משום שסיפרתי אותו לכל כך הרבה אנשים, שכבר קשה לי לזכור למי לא. זירת סיפורנו היא חבל הארץ האירופי הידוע בשמו סקנדינביה, אך הוא יכול היה בקלות להתרחש בכל מקום על פני הגלובוס בו יש אופנועים ו...ישראלים.
../images/Emo26.gif
התיכנון היה להגיע אל נינה. פעם אחרונה שנפרדתי ממנה בנשיקה, היה לפני הכריסמס של סוף שנת 77' והיא רצתה לחזור הביתה לנורבגיה לחגוג עם המשפחה. החג הזה יושב חזק על הנוצרים. הגעגועים אכלו אותה. היא כמובן יכלה להשאר ולחגוג איתי על בירה נתמכת צ'ייסרים בפאב העלוב של העיירה הסמוכה, ואז לחזור אל חדר הרווקים המעופש שלי בקיבוץ, וליפול איתי לתוך עוד שנת שיכורים בין הכסתות. האלטרנטיבה הזו לא ממש עמדה בתחרות עם המסורת, עם הנרות המרצדים ליד האשוח, הבוהק של שלג הנערם על סף הדלת, וריחות תבשילי החג של אמא. היינו מאוהבים כזה כאילו, כמו שצעירים חושבים שיימשך לנצח, והבטחתי לה לבוא לבקר. בקייץ של 78' הצלחתי להשתחרר מהפלחה, והלכתי לעשות כמה גרושים בתור טרקטוריסט חקלאי. באוגוסט המראתי לסקנדינביה ונחתתי בדנמרק. הסיבה שלא טסתי ישר לאוסלו, היה בן דודי נוריאל שחי זה כמה שנים בפרבר מכובד בקופנהגן ועכשיו קרא לעצמו נורמן. נורי- נורמן לקח את משפחתו בקייץ הזה של שנת 78' והסתלק כמו כל דני טוב, אל אחד האיים הסמוכים לספרד לחופשת קיץ ספוגת שמש. לא הייתי מלאה אתכם עם כל הפרטים התפלים הללו, לולא השאיר נורי במחסן שלו בקופנהגן הרלי דוידסון ספורטסטר, בעל כתפיים צנומות של 883 סמ"ק חביבים. זה לא בא בקלות להוציא ממנו את הכלי הזה. נורי התלבט ארוכות אם להשאיל לי את האופנוע למסע עד נורבגיה וחזרה, לא משום שלא סמך עלי, אלא כדי להקניט אותי על היותי קיבוצניק. כל הסוציאליזמוס הזה לא התלבש עליו טוב, ובאותה תקופה הוא כבר עשה מספיק כסף כדי לא לדאוג גם אם יקרה משהו לאופנוע. מה שבטוח הוא, שנורי נטה לי חיבה מסויימת וידעתי שבסוף הוא ישבר. אז זהו. המפתח היה אצל השכנה, ועל הכידון היה מוצמד דף הוראות. בלי חירטוטים מיותרים קשרתי את התרמיל מאחור והפניתי חרטום צפונה. המטרה: נינה. המחוז: טרונדיים. הארכיפלג: נורבגיה. הגלקסיה: סקנדינביה. בשבוע וחצי של נסיעה כיפית איטית ורגועה בדרכים הכפריות, השארתי את דנמרק ושבדיה מאחורי, וחדרתי לנורבגיה. טרונדיים היא עיר די צפונית, ועברתי כבר כמחצית הדרך לשם, כשהתחילו הכאבים ביד שמאל. זו היתה צרה צרורה. לא הבנתי אז, ועד היום איני יודע מה גרם לכאב הזה. בהתחלה עוד התעלמתי, אבל הכאב לא התעלם ממני. שורש כף היד פעם לי בדפיקות לתוך המוח, והאצבעות שקעו לתוך נימול משתק. בשלב מסויים כבר היה לי ממש קשה ללחוץ קלאץ'. רכבתי כהרגלי בדרכים הצדדיות כדי לבלוע כמה שיותר מהמראות המקסימים של הפיורדים, אבל התחלתי להבין שהכאב הזה לא עומד לחלוף מאליו, וכדאי לעזוב את ההתנהלות הרגועה בדרכים הכפריות, לעבור לאוטוסטרדה, להגיע אל נינה כמה שיותר מהר, ולתת ליד לנוח. בתחנת דלק נידחת באמצע שומקום, עצרתי. הייתה שם איזו מסעדה קטנטונת, ו"נורטון" שמור ויפה חנה בחוץ.
התיכנון היה להגיע אל נינה. פעם אחרונה שנפרדתי ממנה בנשיקה, היה לפני הכריסמס של סוף שנת 77' והיא רצתה לחזור הביתה לנורבגיה לחגוג עם המשפחה. החג הזה יושב חזק על הנוצרים. הגעגועים אכלו אותה. היא כמובן יכלה להשאר ולחגוג איתי על בירה נתמכת צ'ייסרים בפאב העלוב של העיירה הסמוכה, ואז לחזור אל חדר הרווקים המעופש שלי בקיבוץ, וליפול איתי לתוך עוד שנת שיכורים בין הכסתות. האלטרנטיבה הזו לא ממש עמדה בתחרות עם המסורת, עם הנרות המרצדים ליד האשוח, הבוהק של שלג הנערם על סף הדלת, וריחות תבשילי החג של אמא. היינו מאוהבים כזה כאילו, כמו שצעירים חושבים שיימשך לנצח, והבטחתי לה לבוא לבקר. בקייץ של 78' הצלחתי להשתחרר מהפלחה, והלכתי לעשות כמה גרושים בתור טרקטוריסט חקלאי. באוגוסט המראתי לסקנדינביה ונחתתי בדנמרק. הסיבה שלא טסתי ישר לאוסלו, היה בן דודי נוריאל שחי זה כמה שנים בפרבר מכובד בקופנהגן ועכשיו קרא לעצמו נורמן. נורי- נורמן לקח את משפחתו בקייץ הזה של שנת 78' והסתלק כמו כל דני טוב, אל אחד האיים הסמוכים לספרד לחופשת קיץ ספוגת שמש. לא הייתי מלאה אתכם עם כל הפרטים התפלים הללו, לולא השאיר נורי במחסן שלו בקופנהגן הרלי דוידסון ספורטסטר, בעל כתפיים צנומות של 883 סמ"ק חביבים. זה לא בא בקלות להוציא ממנו את הכלי הזה. נורי התלבט ארוכות אם להשאיל לי את האופנוע למסע עד נורבגיה וחזרה, לא משום שלא סמך עלי, אלא כדי להקניט אותי על היותי קיבוצניק. כל הסוציאליזמוס הזה לא התלבש עליו טוב, ובאותה תקופה הוא כבר עשה מספיק כסף כדי לא לדאוג גם אם יקרה משהו לאופנוע. מה שבטוח הוא, שנורי נטה לי חיבה מסויימת וידעתי שבסוף הוא ישבר. אז זהו. המפתח היה אצל השכנה, ועל הכידון היה מוצמד דף הוראות. בלי חירטוטים מיותרים קשרתי את התרמיל מאחור והפניתי חרטום צפונה. המטרה: נינה. המחוז: טרונדיים. הארכיפלג: נורבגיה. הגלקסיה: סקנדינביה. בשבוע וחצי של נסיעה כיפית איטית ורגועה בדרכים הכפריות, השארתי את דנמרק ושבדיה מאחורי, וחדרתי לנורבגיה. טרונדיים היא עיר די צפונית, ועברתי כבר כמחצית הדרך לשם, כשהתחילו הכאבים ביד שמאל. זו היתה צרה צרורה. לא הבנתי אז, ועד היום איני יודע מה גרם לכאב הזה. בהתחלה עוד התעלמתי, אבל הכאב לא התעלם ממני. שורש כף היד פעם לי בדפיקות לתוך המוח, והאצבעות שקעו לתוך נימול משתק. בשלב מסויים כבר היה לי ממש קשה ללחוץ קלאץ'. רכבתי כהרגלי בדרכים הצדדיות כדי לבלוע כמה שיותר מהמראות המקסימים של הפיורדים, אבל התחלתי להבין שהכאב הזה לא עומד לחלוף מאליו, וכדאי לעזוב את ההתנהלות הרגועה בדרכים הכפריות, לעבור לאוטוסטרדה, להגיע אל נינה כמה שיותר מהר, ולתת ליד לנוח. בתחנת דלק נידחת באמצע שומקום, עצרתי. הייתה שם איזו מסעדה קטנטונת, ו"נורטון" שמור ויפה חנה בחוץ.
../images/Emo26.gif
נכנסתי. את הרוכב לא היה קשה לזהות כי הוא היה הלקוח היחיד. ישב ועיין בעיתון וטרף טוסט בכל פה. משראה אותי שמט את העיתון. - טוריסט? – הוא לא חיכה הרבה. - יס, איזראל . - איזראל?! - הוא התפוצץ בשאגה, ופירורי טוסט לעוסים למחצה עפו מהפה לכל עבר - מ'עיניינים? וזה כמובן כבר היה בעברית. הוא לחץ ונענע לי את היד ממושכות, מחייך מחוף לחוף. מזל שזו היתה היד הימנית מה שהוא לחץ לי שם. - כמה טוב לפגוש אח בניכר - התרונן - נעים מאד, צביקה. לאן? - לטרונדיים, אני מכיר שם מתנדבת אחת שהיתה בקיבוץ. - פחח, השבדיות יותר שוות. איזה קיבוץ? אמרתי לו. - אני הייתי ממקימי נחל עוז. כמעט נעשיתי גזבר. כבוד. אשכרה. הזמנתי לי חביתה, לחם, חמאה, וכוס קפה. - איך הנורטון? – שאלתי. - על הפנים. היה בסדר עד פה. אני חושב שנדפק לו משהו במנוע. יש רעש מגעיל. - מה אתה אומר – השתתפתי בצערו – ומה אתה מתכוון לעשות עכשיו? - אני אשאיר אותו פה. יש לי ביטוח חילוץ. יבואו ויקחו אותו גם בלעדי. אני צריך להמשיך הלאה. רעיון נצנץ לי לפתע. הישועה! - רוצה טרמפ? – שאלתי. אתם בטח כבר קולטים. הרעיון היה לדחוף לו את הכידון של ההרלי, לשבת מאחוריו, ושהיד תוכל להרגע קצת. הוא הביע הסכמה בהתלהבות. למעשה – הוא אמר – חשבתי לבקש את זה ממך. יילך חצי יום לעזאזל עד שיעבור אוטובוס בחור הזה. - סבבה – סיכמתי את העיסקה – אבל אתה נוהג. היד כואבת לי. הוא הסכים בלי להסס. התחלתי לאכול ואילו הוא התחיל לדבר. לא עבר זמן רב, ותפסתי שנפלתי עם קשקשן לא קטן. הוא שיחרר מידע בנדיבות. בערך תוך עשר דקות ידעתי עליו כמעט הכל: צבי בלדבצקי, סוכן ביטוח, יורד החי בנורבגיה כבר כעשרים שנה. היה בצנחנים של פעם. החבר'ה כינו אותו ''צביבל ''. גמרתי את הקפה והוא סיים לבלוס עוד טוסט. עליתי מאחוריו, שיחררנו קלצ' והטרקטור נחלץ מהתחנה. הפלגנו בספינת היבשה הרוטטת בין הפיורדים. המראות היו עוצרי נשימה כמקובל וכידוע. פה ושם גם נעצרה לי הנשימה בגלל הנהג שלי. הדרך היתה הררית ולא רחבה במיחד, והוא לעומת זאת, נהג כאילו אנו על האוטוסטרדה בואכה לוס אנג'לס. רוכב דגול הוא לא היה. בלשון המעטה... - אנחנו לא נוסעים קצת מהר מידי? – שאלתי בנימוס סקנדינבי מקובל. - אתה דואג? – סמוך על אחוק! עשרים שנה אני כבר מסתובב כאן. המשיך לצבור מהירות כאילו היה בכביש הערבה. גם הלהג נשאר על אותו קצב, נישא בצעקות ברוח בין הקסדות. - צביבל... אתה נוסע יחסית קצת מהר לכביש כזה... - סמוך! עשרים שנה אני רוכב פה! גם לא רואים מכוניות על הכבישים פה... אלפא רומיאו מהירה הגיחה מעבר לסיבוב, וצביקוש חתך לשוליים בבהלה וחזר לכביש אחרי 30 מטר. - אידיוט - קילל - הנהגים כאן לא משהו... עבר לדבר על הצבא. קולו הצטרח בטונים גבוהים של התלהבות. "...אז אני אומר למאיר הרציון: מאירק'ה צ'מע לי: שומדבר טוב לא יצא מפעולת קיביה הזו. לא שמע לי ואכלנו אותה!" - צביקה אנחנו במדרון חזק והכביש משובש קצת...- הרגשתי שהראש נרטב לי מזיעה בתוך הקסדה וזה לא היה מחום. יכולתי מראש לנחש את התשובה. - מ'תה דואג? סמוך! 20 שנה שאני כאן בדרך הזו. אני מכיר כל אבן וכל בור! הרגשתי לכוד. העסק יצא משליטה. מר–יודע-הכל הוביל אותי במסע מבהיל בחבל ארץ לא נודע. לא ידעתי מה לעשות. הייתי קיבוצניק כזכור.
נכנסתי. את הרוכב לא היה קשה לזהות כי הוא היה הלקוח היחיד. ישב ועיין בעיתון וטרף טוסט בכל פה. משראה אותי שמט את העיתון. - טוריסט? – הוא לא חיכה הרבה. - יס, איזראל . - איזראל?! - הוא התפוצץ בשאגה, ופירורי טוסט לעוסים למחצה עפו מהפה לכל עבר - מ'עיניינים? וזה כמובן כבר היה בעברית. הוא לחץ ונענע לי את היד ממושכות, מחייך מחוף לחוף. מזל שזו היתה היד הימנית מה שהוא לחץ לי שם. - כמה טוב לפגוש אח בניכר - התרונן - נעים מאד, צביקה. לאן? - לטרונדיים, אני מכיר שם מתנדבת אחת שהיתה בקיבוץ. - פחח, השבדיות יותר שוות. איזה קיבוץ? אמרתי לו. - אני הייתי ממקימי נחל עוז. כמעט נעשיתי גזבר. כבוד. אשכרה. הזמנתי לי חביתה, לחם, חמאה, וכוס קפה. - איך הנורטון? – שאלתי. - על הפנים. היה בסדר עד פה. אני חושב שנדפק לו משהו במנוע. יש רעש מגעיל. - מה אתה אומר – השתתפתי בצערו – ומה אתה מתכוון לעשות עכשיו? - אני אשאיר אותו פה. יש לי ביטוח חילוץ. יבואו ויקחו אותו גם בלעדי. אני צריך להמשיך הלאה. רעיון נצנץ לי לפתע. הישועה! - רוצה טרמפ? – שאלתי. אתם בטח כבר קולטים. הרעיון היה לדחוף לו את הכידון של ההרלי, לשבת מאחוריו, ושהיד תוכל להרגע קצת. הוא הביע הסכמה בהתלהבות. למעשה – הוא אמר – חשבתי לבקש את זה ממך. יילך חצי יום לעזאזל עד שיעבור אוטובוס בחור הזה. - סבבה – סיכמתי את העיסקה – אבל אתה נוהג. היד כואבת לי. הוא הסכים בלי להסס. התחלתי לאכול ואילו הוא התחיל לדבר. לא עבר זמן רב, ותפסתי שנפלתי עם קשקשן לא קטן. הוא שיחרר מידע בנדיבות. בערך תוך עשר דקות ידעתי עליו כמעט הכל: צבי בלדבצקי, סוכן ביטוח, יורד החי בנורבגיה כבר כעשרים שנה. היה בצנחנים של פעם. החבר'ה כינו אותו ''צביבל ''. גמרתי את הקפה והוא סיים לבלוס עוד טוסט. עליתי מאחוריו, שיחררנו קלצ' והטרקטור נחלץ מהתחנה. הפלגנו בספינת היבשה הרוטטת בין הפיורדים. המראות היו עוצרי נשימה כמקובל וכידוע. פה ושם גם נעצרה לי הנשימה בגלל הנהג שלי. הדרך היתה הררית ולא רחבה במיחד, והוא לעומת זאת, נהג כאילו אנו על האוטוסטרדה בואכה לוס אנג'לס. רוכב דגול הוא לא היה. בלשון המעטה... - אנחנו לא נוסעים קצת מהר מידי? – שאלתי בנימוס סקנדינבי מקובל. - אתה דואג? – סמוך על אחוק! עשרים שנה אני כבר מסתובב כאן. המשיך לצבור מהירות כאילו היה בכביש הערבה. גם הלהג נשאר על אותו קצב, נישא בצעקות ברוח בין הקסדות. - צביבל... אתה נוסע יחסית קצת מהר לכביש כזה... - סמוך! עשרים שנה אני רוכב פה! גם לא רואים מכוניות על הכבישים פה... אלפא רומיאו מהירה הגיחה מעבר לסיבוב, וצביקוש חתך לשוליים בבהלה וחזר לכביש אחרי 30 מטר. - אידיוט - קילל - הנהגים כאן לא משהו... עבר לדבר על הצבא. קולו הצטרח בטונים גבוהים של התלהבות. "...אז אני אומר למאיר הרציון: מאירק'ה צ'מע לי: שומדבר טוב לא יצא מפעולת קיביה הזו. לא שמע לי ואכלנו אותה!" - צביקה אנחנו במדרון חזק והכביש משובש קצת...- הרגשתי שהראש נרטב לי מזיעה בתוך הקסדה וזה לא היה מחום. יכולתי מראש לנחש את התשובה. - מ'תה דואג? סמוך! 20 שנה שאני כאן בדרך הזו. אני מכיר כל אבן וכל בור! הרגשתי לכוד. העסק יצא משליטה. מר–יודע-הכל הוביל אותי במסע מבהיל בחבל ארץ לא נודע. לא ידעתי מה לעשות. הייתי קיבוצניק כזכור.
../images/Emo26.gif
הנושא הוחלף לטרקטורים. סיפר שהיתה לו חברה לעבודות עפר. בכלל, נדמה שהוא היה בכל מקום: בנה, חרש, קצר, נלחם... עושה רושם שהציונות לא היתה מה שהיא בלעדיו. הוא הכיר את כל העולם ואחותו. איזה ברברן. אללה יוסתור אנד היז אורקסטרה. - יש לי כאן תמונות – הוא שלח יד לכיס הפנימי של המעיל ופשפש שם ארוכות. האופנוע התנדנד, זיגזג, וחצה נתיבים... - תזהר! - סמוך! עשרים שנה אני על אופנועים כאן... דבר לאגזוז. טפסנו במסלול הררי תלול. הפסקתי להתבונן בנוף וישבתי לפות לידיות, מביט באימה מעבר לכתפו אל עיקולי הדרך הקרבים במהירות. - אז אתה שומע - נסק קולו של המומחה לביטחון לאומי מעל טרטור המנוע - אני אומר לאריק שרון: צניחה במיתלה! זה יהיה תרגיל טקטי מבריק! המצרים לא יחכו לדבר כזה! פניה מפחידה התקרבה במהירות. - צביקה! – צרחתי. - סמוך... השכבה שמאלה... בלימה נואשת...!!! צויחת צמיגים ( אלוהים, איך זה הולך להגמר ?!?!?!) לואו סייד פראי... ...ושנינו בתעלה. האופנוע נמרח על הצד והחליק הלאה כ- 20 מטר. זחלתי החוצה מהתעלה ובדקתי שאני שלם. אכן. אנחה נשמעה. פרצופו של צביבל הדביל הציץ מתוך התעלה. שריטה על המצח, חולצה קרועה, הפנים כוסו בטחב של עלים. הוא זחל ויצא, הוריד את הקסדה, וניגב את הג'יפה שדבקה בפניו. צביבל? הוא נשא אלי עינים מעונות. "לעזאזל! עשרים שנה על הכביש הזה, ואף פעם אני לא מצליח לגמור את הסיבוב הזה כמו שצריך..." * * * ההרלי היה פגוע קלות ושידר מראה של נעלב, אך כשיר להמשיך. בשאר הדרך האידיוט כבר ישב מאחורה ושתק. בעיר הקרובה נפטרתי ממנו, החלפתי כמה חלקים וחזרתי לרכב. שתכאב היד, קבינימט. עדיף ככה.
הנושא הוחלף לטרקטורים. סיפר שהיתה לו חברה לעבודות עפר. בכלל, נדמה שהוא היה בכל מקום: בנה, חרש, קצר, נלחם... עושה רושם שהציונות לא היתה מה שהיא בלעדיו. הוא הכיר את כל העולם ואחותו. איזה ברברן. אללה יוסתור אנד היז אורקסטרה. - יש לי כאן תמונות – הוא שלח יד לכיס הפנימי של המעיל ופשפש שם ארוכות. האופנוע התנדנד, זיגזג, וחצה נתיבים... - תזהר! - סמוך! עשרים שנה אני על אופנועים כאן... דבר לאגזוז. טפסנו במסלול הררי תלול. הפסקתי להתבונן בנוף וישבתי לפות לידיות, מביט באימה מעבר לכתפו אל עיקולי הדרך הקרבים במהירות. - אז אתה שומע - נסק קולו של המומחה לביטחון לאומי מעל טרטור המנוע - אני אומר לאריק שרון: צניחה במיתלה! זה יהיה תרגיל טקטי מבריק! המצרים לא יחכו לדבר כזה! פניה מפחידה התקרבה במהירות. - צביקה! – צרחתי. - סמוך... השכבה שמאלה... בלימה נואשת...!!! צויחת צמיגים ( אלוהים, איך זה הולך להגמר ?!?!?!) לואו סייד פראי... ...ושנינו בתעלה. האופנוע נמרח על הצד והחליק הלאה כ- 20 מטר. זחלתי החוצה מהתעלה ובדקתי שאני שלם. אכן. אנחה נשמעה. פרצופו של צביבל הדביל הציץ מתוך התעלה. שריטה על המצח, חולצה קרועה, הפנים כוסו בטחב של עלים. הוא זחל ויצא, הוריד את הקסדה, וניגב את הג'יפה שדבקה בפניו. צביבל? הוא נשא אלי עינים מעונות. "לעזאזל! עשרים שנה על הכביש הזה, ואף פעם אני לא מצליח לגמור את הסיבוב הזה כמו שצריך..." * * * ההרלי היה פגוע קלות ושידר מראה של נעלב, אך כשיר להמשיך. בשאר הדרך האידיוט כבר ישב מאחורה ושתק. בעיר הקרובה נפטרתי ממנו, החלפתי כמה חלקים וחזרתי לרכב. שתכאב היד, קבינימט. עדיף ככה.
® Road Runner
New member
../images/Emo6.gif פרס הבדיחה הארוכה בהיסטוריה מובטח ../images/Emo8.gif
tedys strm
New member
../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.