תחרות המאמרים - "האופנוע שלי"

yarivos

New member
../images/Emo26.gifjen ya

סיפור על שניים הכל התחיל במקרה. במקרה רציתי לעשות רשיון על האופנוע. )גם עכשיו, כעבור יותר מחצי שנה, אין לי תשובה לשאלה של אמא שלי, המלווה בדמעות רבות: "למה? למה עשית את זה???"( במקרה היה בית ספר לאופנועים ממש ליד הבית. במקרה לא עברתי טסט ראשון. ושני. במקרה (לגמרי) עברתי את השלישי. וגם מה שקרה באותו הבוקר היה במקרה. אז עוד היתה לי מאזדה. מהליסינג. כחולה, מרופטת, עם המון קילומטראז'... עם לוגו של חברה מתנוסס על שני הצדדים. אחח.. זאת היתה תקופה נהדרת. עוד לא הדביקו את המדבקה המעיקה "איך אני נוהג?" אחח... איך חרשתי עליה, את כל הארץ, את כל השדות... כן, בכל זאת, ליסינג זה נחמד... אז איפה הייתי. כן. זה היה בוקר חורפי, קר וגשום, סגרירי, יש לומר. אבל זה לא העיב על שמחתי. כי בבוקר ההוא קיבלתי את הרשיון שלי לאופנוע. הנייר הורוד-,תכלת עם החותמת שכב לו על מושב הנוסע וחייך אליי. אני חייכתי אליו. הייתי מאושרת ומבוהלת. אתם יודעים איך זה. ברור שאתם יודעים. כל הדרך מבית הספר לאופנועים אל העבודה חלמתי בהקיץ. מה יהיה צבע האופנוע? ומה יהיה צבע הקסדה? ואם היא תהיה ורודה, אז יהיו עליה פרחים? והאם הקסדה הורודה תשתלב עם מעיל ורוד? או שאולי המעיל צריך להיות בצבע תכלת? האם אסע עם שיער אסוף או פזור...? ואם פזור, אז האם יהיו לי קשרים? הגעתי לחניון של העבודה. מצאתי מקום חנייה נחמד. ואז במקרה (או לא, יגידו הקוראים, את אישה, והפיסקה מעל מוכיחה את זה מעל ומעבר לכל ספק), לגמרי במקרה... כשנכנסתי לחנייה ברוורס... פתאום, בין כל המחשבות הורודות נשמע רעש של משהו שנשבר. ואז נשמעה צפירה של אזעקה.. "הא?!" – התעוררתי, ואז הסתכלתי במראה וראיתי ש.. (אתם הולכים לשנוא אותי עכשיו) .. ראיתי שמאחורי האוטו עמד אופנוע. ובכן. ברור לכם שהוא לא היה שם קודם, נכון? הוא פשוט הופיע פתאום! הרי ידוע, שכשאישה מצוייה משלבת לרוורס, נפרש מאחוריה, מצדדיה ומלפניה כביש דו-סתרי רחב ואינסופי. ריק וחלק לחלוטין. זאת עובדה ידועה. אז איך פתאום הופיע שם אופנוע – נשגב מבינתי. מה שכן, רציתי למות בו במקום. הייתי בשוק. בהיתי דקה ארוכה במראה. ואז עוד דקה על הרשיון הורוד-תכלת שהיה מונח על המושב. לקחתי נשימה ארוכה ויצאתי, לאט, לא יציבה, מהמאזדה. התקדמתי בצעדים קטנטנים – פחדתי מהנזק שעוללתי.... ואז.. ואז ראיתי אותו. אופנוע כסוף, יפהפה, עם המספר 1000 עליו, (לא הבנתי אז חצי דבר בדגמי אופנועים)... עמד שם, מהבהב באיתותים שלו וזועק, זועק כמו חיה פצועה. על הרצפה היתה לוחית הרישוי שלו, שרק לפני כמה דקות היתה מחוברת אליו... שברתי לו את הדבר הזה. אוי שיט. שברתי לו את הפלסטיק הזה שהמספר מחובר אליו. אוי לא! אוי. אוי לא... האופנוע הפסיק לזעוק. שקט השתרר בחניון. היה אפשר לשמוע את המחשבות שלי רצות. מה אני עושה? מה אני עושה? הפלסטיק הזה? הוא מתחבר חזרה? לא?? אוי. זה באמת נשבר. מה אני עושה? אה... טוב. חזרתי לאוטו, לקחתי נייר ועט ורשמתי: "היי. עשיתי רוורס לא כ"כ מוצלח. נכנסתי לך באופנוע. תתקשר, נסדר את זה. ג'ניה" העפתי מבט אל הנייר הורוד-תכלת שעדיין חייך, אבל חיוך עקום, ממושב הנוסע, הרהרתי עוד קצת ותיקנתי את "תתקשר" ל-"תתקשר/י". אין מה לתאר את מה שעבר עליי אח"כ. ישבתי מבואסת כל היום, חיכיתי לטלפון. איזו סמליות מטורפת. הפעם הראשונה בחיים שלי שנכנסתי במשהו בחנייה ברוורס (נשבעת לכם!!!) – ודווקא באופנוע!? ודווקא ביום שבו אני מקבלת את הרשיון?!
 

yarivos

New member
../images/Emo26.gif

הוא התקשר בערב. עופר קוראים לו, בחור נחמד, לא נשמע כועס מדיי, קבענו שניסגר על המחיר בהמשך, כשיידע מה הנזק. הסתבר שהוא עובד באותו הבניין איתי, אני בקומה 3 והוא בקומה 2. יום למחרת התקשרתי אליו – לברר פרטים על האופנוע (קצת בירוקרטיה עם הליסינג) – אז הוא אמר, בואי, תצאי למעלית, אני אפגוש אותך ואעביר לך את כל הפרטים. יצאתי אל המעלית וראיתי ... אותו. בלונדיני, עם עיניים כחולות, נמוך קומה, שמנמן, לובש משהו בצבע בז'. - "עופר?", שאלתי. - "לא", הוא ענה לי. אה. אוקי, טעות במעלית. הוא בטח התכוון לכניסה השנייה... יצאתי אל המעלית וראיתי... אותו. שיער שחור, עיניים חומות, גבוה, חתיך... סליחה, לא זוכרת מה הוא לבש. הייתי קצת בשוק. - "עופר?", שאלתי. - "ג'ניה?", הוא ענה לי. ובכן. כאן אמורה לבוא מוזיקה רומנטית ודביקה. התמונות קופצות ברצף אחת אחרי השנייה: הנה עופר וג'ניה מתקנים ביחד את לוחית הרישוי, צוחקים כי האף של ג'ניה התלכלך מהאופנוע, הנה הם מסתכלים אחד לשני בעיניים, הנה הם רוכבים יחדיו, כשג'ניה חובקת את עופר ומחייכת לה מתחת לאפון. הנה הם יושבים אחת בזרועותיו של השני על רקע השקיעה... אז זהו. שלא. "כן, אני כ"כ מצטערת, כ"כ מצטערת", התרפסתי, "לא ראיתי… לא שמתי לב…." "איך זה קרה לך? איך לא הסתכלת במראות כשנסעת לאחור?", אמר עופר בקול רגוע ושליו. למרות שראיתי, שבפנים הוא שצף וקצף "אוף", זה כל מה שיכולתי לענות, "אני כ"כ מצטערת, אני בד"כ נכנסת יופי ברוורס!" "תגידי, את אוהבת אופנועים או שפשוט אוהבת להיכנס בהם בחנייה?" "אהה... אתה לא תאמין... בדיוק קיבלתי את הרשיון שלי לאופנוע אתמול...." "באמת?!" – ענה עופר, כשלבטח חשב לעצמו "מי, מי נתן לה רשיון לפוסטמה הזאת, רוורס באוטו היא לא יודעת לעשות..." כן, כך הכרנו, לפני יותר מחצי שנה..נפרדנו לשלום, כל אחד חזר למשרדו והמשיך בשגרת חייו. הימים עברו להם, החורף נמהל לאט לאט בימים חמימים ושמשיים יותר, ויחד איתו התקרבה תקופת הליסינג שלי אל קיצה. הגיע הזמן לקנות אופנוע. פגשתי את עופר בחנייה במקרה... "תשמע, אני קונה אופנוע" "את רצינית?!", שאל בתדהמה "כן", עניתי בגאווה. "את פסיכית לגמרי, נפלת על כל הראש, את לא יודעת לנהוג, נראה לך באמת שתסתדרי עם אופנוע??!", רצה לענות עופר "איזה?", שאל "יוסאנג, מכיר? GT? 250? קומט?", פרשתי בפניו את כל השמות של הדגם, בטוח משהו יישמע לו מוכר.. "מה זה? טוסטוס?" "לא, זה אופנוע. עם מחרשה שלמה" (כבר ידעתי איך קוראים לחתיכת הפלסטיק הזאת ששברתי לו) "אה, המחרשה...... כן, כן, אני מתקן אותה תכף, עוד מעט, אני כולי בבלגנים, אין לי זמן וכוח, איך שאני מתקן אני אגיד לך" לקח לו סה"כ 3 חודשים לתקן אותה, ובשביל מה? בשביל לנסוע איתה רק עוד 3 חודשים. ובמקרה, ביום בהיר אחד להחליט למכור את האופנוע. במקרה, ביום ההוא הכל קרה במקרה. במקרה זה היה היום שבו הוא מכר את הSV1000s- שלו. במקרה זה היה היום שבו החלקתי עם האופנוע. נשברה הרגלית והשתפשפה הברך.. במקרה (או שלא?) הבן אדם שהתקשרתי אליו לספר על התאונה היה הוא... נפגשנו ליד המעלית הנכונה הפעם... לא במקרה... עכשיו לעופר יש יונדאי. אפורה, מרופטת, עם המון קילומטראז'... עם לוגו של חברה מתנוסס על שני הצדדים. אחחח... זאת תקופה נהדרת. למרות שכבר הדביקו את המדברה המעיקה "איך אני נוהג", הוא חורש עליה את כל הארץ, את כל השדות. כן, ליסינג זה נחמד... זה למעשה הסיפור, עוד מעט אני יוצאת לים, לראות את השקיעה... עופר בא לאסוף אותי.. אז אני חייבת ללכת, רוצה לוודא שכשהוא מגיע - שלא ישבור לי את הפלסטיק ההוא שמחזיק את הלוחית רישוי...את המחרשה..המחרשה של הGT, 250, קומט...
 
למעלה