../images/Emo26.gifפאף דאדי
חיים במסלול המהיר הבוקר מתחיל בהלמות תופים. זו לא איזו מטאפורה מתוחכמת, זה הצליל. אתה מתעורר בבוקר, יורד במעלית, מתיר את השרשרת והמנעול, מעביר לניוטרל ולוחץ על הכפתור. והנה התופים, כמו טם-טם, מעוררים את היצר הקמאי, ממריצים את הדם עם הבטחה לעתיד קרוב ומהיר. תוך דקות בודדות זה כבר שדה קרב אמיתי: עקיפה זריזה, המלטות ממשאית, חיתוך אגרסיבי והכרחי. וכשאתה מעמיד את המכונה בחניון של העבודה, הדם כבר קולח בעורקים, המוח עמוס בחמצן. כשחבריך למשרד מנומנמים מול המסך, אתה מומרץ, ממלא את הראש בענייני עבודה. וכשיורד הערב ואתה חוזר לביתך אחרי יום עבודה מתיש, הראש צריך להתנקות. יש כאלו שצופים בטלוויזיה, יש כאלו שמעשנים את דעתם. אתה רק מסובב קצת את יד ימין, המכונה מאיצה, הרוח מכה בפנים ותולשת את המחשבות המיותרות מהראש, הן מתגלגלות על הכביש הריק ואתה ממשיך הביתה. אתה נועל אותו ללילה, מלטף את מיכל הדלק ברכות ומברך ב"לילה טוב" חרישי (אחרי וידוא שאף שכן לא נמצא בסביבה). אתה זוכר את הפגישות הראשונות. הוא היה יפה כל כך, עומד בחניון אחורי בין האחרים. ואתה, ספקן כזה, לוקח אותו אל ס' הבודק המומחה, שחוזר אליך כעבור זמן קצר עם הבשורה המרנינה: "ללא רבב. זה כלי לכל החיים". חודשים אחר-כך אתה מצטער על הספק שהעזת להטיל בו. והרכיבות הראשונות – איך אפשר לשכוח: התמרונים המהירים, ההפתעה מהכוח שמתפרץ בשמחה בכל משיכת מצערת. שובב שכזה – מי היה מאמין ש- 500 סמ"ק מפיקים כל כך הרבה כיף? לא כל האנשים מסביב מבינים מה העניין, ואתה לא חייב להסביר או לומר את האמת. כן, אפשר לקשקש עד מחר על "זה חוסך לי שעות של פקקים" או "לא מכיר בעיות חניה", ואפילו "זה יותר ידידותי לסביבה". יאללה יאללה. הרי גם אם תתפרסם תקנה שתאלץ רוכבים כמוך לעמוד בפקק תוך הפעלת איזי-פארק וכולם יעברו למנועים פולטי אוזון, אתה לא שם בשביל זה. אתה שם בשביל שבת בבוקר, כשהנשימה נעצרת בהאצה על איילון דרום והסרעפת עורכת ביקור נימוסין אצל הכבד. הצמיגים מתאחדים עם האספלט ונפרדים ממנו מייד, הכבישים מתפתלים יחד עם הזמן והנופים מקבלים אותך אליהם. הנעקפים בקופסאות השימורים שומעים גלגל"צ ומריחים את הקופסה עם הקציצות, אתה שואף את הנוף פנימה וער לכל נהמה של המנוע. להוריד הילוך? להעלות? וכששעתיים מאוחר יותר אתה נמצא בקצה המדינה, מוריד קסדה ומחייך אל הנוף, הרוח מצננת את המנוע הלוהט – אתה מבין שהיעד הוא חשוב, אך לא פחות היא הדרך. כל הקילומטרים חזרה אתה חושב על הכל ולא-כלום. ובכניסתך הביתה, בהליכה מפוסקת מעט ועמידה זקופה, ברור מי כאן זה שמפריש את הטסטוסטרון. נכון, כל העסק הזה מסוכן. אפשר להתכחש לסכנה, אפשר להמעיט בערכה או להמציא סטטיסטיקות אלטרנטיביות בראש, אבל אלו שקרים מתוחכמים, לא יותר. יש מין הקצאה כזו, כמעט כל שבת יש מי שממלא אותה. אמא שלך דואגת, גם אשתך. בצדק, יש לומר. בנערותך, אבא שלך אמר שעדיף אקדח – יעשה את אותה עבודה, יותר באלגנטיות ויותר בזול. אז עכשיו יש לך את שניהם, ולך לא נותר אלא למגן את עצמך ולהיזהר. כמעט ואין רוכב שלא נפל, וגם אתה כבר חלק מהסטטיסטיקה. זכורה גם הנפילה האיומה ההיא, בסיבוב הרחוק. נפילה מטופשת ומפחידה. בעוד ריאותיך ריקות מאוויר ולא מצליחות להתמלא, אתה חושב על חייך עד כה. וכשאתה מבין ששרדת הפעם ואולי נפצעת, אתה חושב על השאלה החשובה: "האם אוכל להמשיך לרכוב?". ושלושה ימים מאוחר יותר, מול רופאת המשפחה המבוגרת, היא מאבחנת שזה ממש כלום ושואלת על הסיבוב ההוא. כן, היא מכירה אותו. וכן, אתה גם פוגש המון זקנים, וכל אחד מהם מספר לך שהוא היה רוכב בסוף שנות הארבעים, על האינדיאן הצבאי. ויש את אלו שעדיין רוכבים על הבימר שלהם, מספרים זה לזה על הנכדים שמעדיפים רכיבה ספורטיבית. ואם כל אלו שרדו, גם אתה יכול. כי החיים יקרים מדי מכדי למות, ויקרים אף יותר מכדי לא לחיות בהם.
חיים במסלול המהיר הבוקר מתחיל בהלמות תופים. זו לא איזו מטאפורה מתוחכמת, זה הצליל. אתה מתעורר בבוקר, יורד במעלית, מתיר את השרשרת והמנעול, מעביר לניוטרל ולוחץ על הכפתור. והנה התופים, כמו טם-טם, מעוררים את היצר הקמאי, ממריצים את הדם עם הבטחה לעתיד קרוב ומהיר. תוך דקות בודדות זה כבר שדה קרב אמיתי: עקיפה זריזה, המלטות ממשאית, חיתוך אגרסיבי והכרחי. וכשאתה מעמיד את המכונה בחניון של העבודה, הדם כבר קולח בעורקים, המוח עמוס בחמצן. כשחבריך למשרד מנומנמים מול המסך, אתה מומרץ, ממלא את הראש בענייני עבודה. וכשיורד הערב ואתה חוזר לביתך אחרי יום עבודה מתיש, הראש צריך להתנקות. יש כאלו שצופים בטלוויזיה, יש כאלו שמעשנים את דעתם. אתה רק מסובב קצת את יד ימין, המכונה מאיצה, הרוח מכה בפנים ותולשת את המחשבות המיותרות מהראש, הן מתגלגלות על הכביש הריק ואתה ממשיך הביתה. אתה נועל אותו ללילה, מלטף את מיכל הדלק ברכות ומברך ב"לילה טוב" חרישי (אחרי וידוא שאף שכן לא נמצא בסביבה). אתה זוכר את הפגישות הראשונות. הוא היה יפה כל כך, עומד בחניון אחורי בין האחרים. ואתה, ספקן כזה, לוקח אותו אל ס' הבודק המומחה, שחוזר אליך כעבור זמן קצר עם הבשורה המרנינה: "ללא רבב. זה כלי לכל החיים". חודשים אחר-כך אתה מצטער על הספק שהעזת להטיל בו. והרכיבות הראשונות – איך אפשר לשכוח: התמרונים המהירים, ההפתעה מהכוח שמתפרץ בשמחה בכל משיכת מצערת. שובב שכזה – מי היה מאמין ש- 500 סמ"ק מפיקים כל כך הרבה כיף? לא כל האנשים מסביב מבינים מה העניין, ואתה לא חייב להסביר או לומר את האמת. כן, אפשר לקשקש עד מחר על "זה חוסך לי שעות של פקקים" או "לא מכיר בעיות חניה", ואפילו "זה יותר ידידותי לסביבה". יאללה יאללה. הרי גם אם תתפרסם תקנה שתאלץ רוכבים כמוך לעמוד בפקק תוך הפעלת איזי-פארק וכולם יעברו למנועים פולטי אוזון, אתה לא שם בשביל זה. אתה שם בשביל שבת בבוקר, כשהנשימה נעצרת בהאצה על איילון דרום והסרעפת עורכת ביקור נימוסין אצל הכבד. הצמיגים מתאחדים עם האספלט ונפרדים ממנו מייד, הכבישים מתפתלים יחד עם הזמן והנופים מקבלים אותך אליהם. הנעקפים בקופסאות השימורים שומעים גלגל"צ ומריחים את הקופסה עם הקציצות, אתה שואף את הנוף פנימה וער לכל נהמה של המנוע. להוריד הילוך? להעלות? וכששעתיים מאוחר יותר אתה נמצא בקצה המדינה, מוריד קסדה ומחייך אל הנוף, הרוח מצננת את המנוע הלוהט – אתה מבין שהיעד הוא חשוב, אך לא פחות היא הדרך. כל הקילומטרים חזרה אתה חושב על הכל ולא-כלום. ובכניסתך הביתה, בהליכה מפוסקת מעט ועמידה זקופה, ברור מי כאן זה שמפריש את הטסטוסטרון. נכון, כל העסק הזה מסוכן. אפשר להתכחש לסכנה, אפשר להמעיט בערכה או להמציא סטטיסטיקות אלטרנטיביות בראש, אבל אלו שקרים מתוחכמים, לא יותר. יש מין הקצאה כזו, כמעט כל שבת יש מי שממלא אותה. אמא שלך דואגת, גם אשתך. בצדק, יש לומר. בנערותך, אבא שלך אמר שעדיף אקדח – יעשה את אותה עבודה, יותר באלגנטיות ויותר בזול. אז עכשיו יש לך את שניהם, ולך לא נותר אלא למגן את עצמך ולהיזהר. כמעט ואין רוכב שלא נפל, וגם אתה כבר חלק מהסטטיסטיקה. זכורה גם הנפילה האיומה ההיא, בסיבוב הרחוק. נפילה מטופשת ומפחידה. בעוד ריאותיך ריקות מאוויר ולא מצליחות להתמלא, אתה חושב על חייך עד כה. וכשאתה מבין ששרדת הפעם ואולי נפצעת, אתה חושב על השאלה החשובה: "האם אוכל להמשיך לרכוב?". ושלושה ימים מאוחר יותר, מול רופאת המשפחה המבוגרת, היא מאבחנת שזה ממש כלום ושואלת על הסיבוב ההוא. כן, היא מכירה אותו. וכן, אתה גם פוגש המון זקנים, וכל אחד מהם מספר לך שהוא היה רוכב בסוף שנות הארבעים, על האינדיאן הצבאי. ויש את אלו שעדיין רוכבים על הבימר שלהם, מספרים זה לזה על הנכדים שמעדיפים רכיבה ספורטיבית. ואם כל אלו שרדו, גם אתה יכול. כי החיים יקרים מדי מכדי למות, ויקרים אף יותר מכדי לא לחיות בהם.