מסכימה
חשתי שינוי משמעותי ברכיבה שלי, כשהפסקתי לרצות ב"תוצאה" או ב"הצלחה". כשאני עולה על הסוס, אני מסה לחוש אותו. עולה מאוד רגוע, מתקשרת איתו מאוד בעדינות, מנסה להעביר לו את המסר שהוא יכול לסמוך עלי ועל היד שלי. למשל, אני משקיעה זמן רב יחסית בחימום בהליכה. אני מבקשת שההליכה לא תהיה עצלה, ושומרת על קשר מאוד קבוע אך עדין עם הפה.היד מלווה את הקשר ולא נוקשה במקום. עושה הרבה תרגילים בהליכה ובמסגרת ארוכה יחסית. בדרך כלל, הסוסים מתרצים לזה ומחפשים את המגע, ואז מתחלים לעבוד יותר מהיד, לייצר מעצמם יותר תנועה, לקבל את המתג. אני מכניסה הרב שינויי כיוון, מעדלים קטנים וגדלים, לולאות. כשאני מרגישה שהסוס רך ונענה, אני עוברת לטרוט קימה ועושה את אותו הדבר בטרוט, ומעברים לקנטר, ותרגילי פינוי לרגל. לפעמים, חימום כזה לוקח עשרים וחמש דקות או אפילו חצי שעה, אבל כשהוא מבוצע נכון ומייסד תקשורת רגועה וזורמת עם הסוס, בד"כ אני מקבלת תמורה מאוד גבוהה בדמות אנרגיה שמייצרת את עצמה (ולא אני צריכה לדחוף או לעצור בכח הרגל/היד) וקשב רב למסרים מהגוף. ואז יש עוד זמן נטו להנאה ולהתקדמות לתרגילים חדשים. זה כמובן עובד בימים טובים שלי ולא עובד בכלל בימים גרועים (ואז אני דוחפת, מזיעה, מתעצבנת, מושכת). אני חושבת שההבדל בין הימים הטובים לגרועים הוא ביכולת הנפשית שלי באותו היום (וגם של הסוס, כי אנחנו שניים) ובאופן ההדרכה שאני מקבלת, אני הרבה פעמים מאוד תלויה בהדרכה. זה הכל בראש