Prof. James Potter
New member
../images/Emo41.gif שלוש בהודעה אחת. ../images/Emo41.gif ../images/Emo16.gif
היי, שלוש נושאים שהייתי רוצה לעלות פה. 1. "אם לא תאכל יבוא שוטר- הדור הבא"- הורים ואוכל. היום בארוחת צהריים, היה גם עוף (של סבתא שלי, לא ממש טעים, חוצמיזה שנאי די שונא עוף). אבא שלי שאל: "ניר, אתה רוצה עוף?". אמא שלי (בלחישה): "למה אתה בכלל שואל אותו?!". סליחה? אני עדיין בגיל שצריכים לדחוף לי אוכל לפה בלי שאני אדע מה זה? (לדעתי לא צריך ואסור לעשות את זה בכלל, אבל שיהיה). נגיד ואני ארצה להיות צמחוני (אני לא, מסיבות שלי, לא חשוב כרגע), ההורים יסוו בשר כטבעול ויתנו לי? אני לא יכול להחליט לבד מה לאכול ומה לא? יש גם את ההורים שמחביאים ממתקים וכאלה. אצלי זה לא ככה, כי אני גם בקושי אוכל דברים כאלה, ובלה. איך זה אצל ההורים שלכם? 2. הורים שמתנהגים כמו מוניקה גלר (או: הורים חולי נקיון). אצלי רק אמא שלי במצב הזה- כמעט כמו מוניקה גלר (מוניקה מהסדרה "חברים"). זה לא רק נקיון וסדר, זה גם אם קרה משהו, אתה תסביר למה הוא קרה. דוגמה- ההורים שלי היו שבוע אחרון בחו"ל, 2 הסבתות שלנו (אמא של אבא, ואמא של אמא) היו איתנו (אני הייתי שלושה ימים מתוך זה בכלל בטיול שנתי)... כשאמא שלי חזרה, "ניר, מה הפניסטיל והסנו-די עושים במגירה למטה?". "לא יודע". לפעמים היא גם מתקשרת לסבתא (אמא שלה)/שואלת את סבתא (אמא של אבא) גם למה זה הגיע (אחרי שהיא שאלה אותי ולא ידעתי). בקשר לנקיון זה בסדר, אני שונא מקומות מלוכלכים, אבל עדיין זה מוגזם! היא חזרה משבוע חופש, ישר עושה סופנג´ה במטבח! ואחר כך מתלוננת שהיא לא יכולה לנוח! 3. אבא חרא, אמא חרא (או: האם ההורים באמת כלכך נוראים). הנה כמה קטעים ממכתב שכתבה ילדה בת 13 וחצי, לידיד שלה: "ההורים שלי משגעיםםםםם אותי! אני לא יכולה לסבול את זה יותר, אני מסוגלת להתאבד רק בגללם! קודם כל- כי עם הורים כאלה וחינוך כזה, אין פלא שככה יצאתי. דבר שני- עם הורים כאלה וגנים כאלה- איך אני אהיה בעתיד? מה שבטוח, למרות שאף אחד לא ירצה אותי, אני לא מביאה ילדים בחיים!!! לא מאמצת ילדים, לא יולדת ילדים, אני לא ארשה לאחותי אפילו לכתוב בצוואה שלה שהיא מעבירה לי את הילדים שלה אם יקרה לה משהו. אם אני אגדל ילדים הם בטח יצאו מפלצות כמו ההורים שלי... כמוני.". ההורים שלנו רעים בכוונה? או רק מנסים לחנך, ולכן יוצאים "רעים". אסור זה, אסור ההוא, גורמים לנו לבכות, לרצות להתאבד. השיטה של "זה אסור, אם תעשה את זה תקבל עונש/נאיים עליך שתקבל עונש" לחינוך, זו שיטה טובה? היא מועילה? הנה עוד קטע מהמכתב: "אני כבר לא יכולה לסבול את זה, הם גורמים לי לבכות בלי להניד עפעף. ואני בוכה בפנים שלהם והם ממשיכים, בייחוד אבא שלי! אין לו רגשות? הכל מת אצלו בפנים, איך הוא יכול לגרום לבת שלו לבכות בדמעות אמיתיות של כאב אמיתי ושלא יהיה לו אכפת בכלל? ובגלל מה? באמרתי לו משהו? אין לי זכות דיבור? אלוהים ישמור, אני.... אני משתגעת כאן!". ההורים בכלל מודעים למה שההתנהגות שלהם (או חלקם) גורמים לילדים שלהם? או שהם בטוחים שהכל זה רק הצגה כדי שהם יוכלו לאכול ממתקים/ללכת להופעה של מוניקה סקס? "אני אקח טרמפים וירצחו אותי ואם לא זה אני תמיד יכולה לנסוע לפגש את דני כי הרי לפי אמא שלי הוא פסיכופת מטורף שרוצה לרצוח אותי, ואמא תמיד צודקת לא? כבר נמאס לי!". ההורים באמת תמיד צודקים? אם הם עושים טעויות הם מודים בהם? הם נותנים לילדים שלהם (בעיקר בגיל ההתבגרות) מרחב לנשום בו? "אבל אם אני אצעק אז הם יצעקו עליי שאני מעירה אותם, או שאני עושה רעש ואם אני אטרוק דלתות הם יצעקו עליי שאני הורסת את הבית ואם אני אבכה הם יציקו לי שעה למה אני בוכה ואם אני אבכה בחדר שלי בלי שהם ישמעו הם ייכנסו כל חמש דקות להגיד לי שיש לי טלפון או לבקש ממני לשטוף כלים או לעזור להם להתחבר לאינטרנט או.... הבנת את התמונה.". ההורים נותנים לנו להתבטא? לפרוק כעסים (בגללם או בגלל אחרים? יש מספיק כעסים בגיל הזה.)? ההורים מתייחסים בכלל לזה שרע לנו? "נמאס לי לגמרי, נמאס נמאס נמאס. נמאס מההורים שלי, נמאס מעצמי, נמאס לחיות- פשוט נמאס." - אם משפט כזה לסיום, אי אפשר לדעת לאן אנחנו, הילדים, נגיע. יצא קצת ארוך... כולם מוזמנים להגיב, תודה. נ.ב. - את הקטעים על ההורים מהמכתב, קיבלתי ממי שכתבה אותו, אבל כבקשתה אני לא יכול לתת פרטים מזהים יותר מהגיל.
ניר
היי, שלוש נושאים שהייתי רוצה לעלות פה. 1. "אם לא תאכל יבוא שוטר- הדור הבא"- הורים ואוכל. היום בארוחת צהריים, היה גם עוף (של סבתא שלי, לא ממש טעים, חוצמיזה שנאי די שונא עוף). אבא שלי שאל: "ניר, אתה רוצה עוף?". אמא שלי (בלחישה): "למה אתה בכלל שואל אותו?!". סליחה? אני עדיין בגיל שצריכים לדחוף לי אוכל לפה בלי שאני אדע מה זה? (לדעתי לא צריך ואסור לעשות את זה בכלל, אבל שיהיה). נגיד ואני ארצה להיות צמחוני (אני לא, מסיבות שלי, לא חשוב כרגע), ההורים יסוו בשר כטבעול ויתנו לי? אני לא יכול להחליט לבד מה לאכול ומה לא? יש גם את ההורים שמחביאים ממתקים וכאלה. אצלי זה לא ככה, כי אני גם בקושי אוכל דברים כאלה, ובלה. איך זה אצל ההורים שלכם? 2. הורים שמתנהגים כמו מוניקה גלר (או: הורים חולי נקיון). אצלי רק אמא שלי במצב הזה- כמעט כמו מוניקה גלר (מוניקה מהסדרה "חברים"). זה לא רק נקיון וסדר, זה גם אם קרה משהו, אתה תסביר למה הוא קרה. דוגמה- ההורים שלי היו שבוע אחרון בחו"ל, 2 הסבתות שלנו (אמא של אבא, ואמא של אמא) היו איתנו (אני הייתי שלושה ימים מתוך זה בכלל בטיול שנתי)... כשאמא שלי חזרה, "ניר, מה הפניסטיל והסנו-די עושים במגירה למטה?". "לא יודע". לפעמים היא גם מתקשרת לסבתא (אמא שלה)/שואלת את סבתא (אמא של אבא) גם למה זה הגיע (אחרי שהיא שאלה אותי ולא ידעתי). בקשר לנקיון זה בסדר, אני שונא מקומות מלוכלכים, אבל עדיין זה מוגזם! היא חזרה משבוע חופש, ישר עושה סופנג´ה במטבח! ואחר כך מתלוננת שהיא לא יכולה לנוח! 3. אבא חרא, אמא חרא (או: האם ההורים באמת כלכך נוראים). הנה כמה קטעים ממכתב שכתבה ילדה בת 13 וחצי, לידיד שלה: "ההורים שלי משגעיםםםםם אותי! אני לא יכולה לסבול את זה יותר, אני מסוגלת להתאבד רק בגללם! קודם כל- כי עם הורים כאלה וחינוך כזה, אין פלא שככה יצאתי. דבר שני- עם הורים כאלה וגנים כאלה- איך אני אהיה בעתיד? מה שבטוח, למרות שאף אחד לא ירצה אותי, אני לא מביאה ילדים בחיים!!! לא מאמצת ילדים, לא יולדת ילדים, אני לא ארשה לאחותי אפילו לכתוב בצוואה שלה שהיא מעבירה לי את הילדים שלה אם יקרה לה משהו. אם אני אגדל ילדים הם בטח יצאו מפלצות כמו ההורים שלי... כמוני.". ההורים שלנו רעים בכוונה? או רק מנסים לחנך, ולכן יוצאים "רעים". אסור זה, אסור ההוא, גורמים לנו לבכות, לרצות להתאבד. השיטה של "זה אסור, אם תעשה את זה תקבל עונש/נאיים עליך שתקבל עונש" לחינוך, זו שיטה טובה? היא מועילה? הנה עוד קטע מהמכתב: "אני כבר לא יכולה לסבול את זה, הם גורמים לי לבכות בלי להניד עפעף. ואני בוכה בפנים שלהם והם ממשיכים, בייחוד אבא שלי! אין לו רגשות? הכל מת אצלו בפנים, איך הוא יכול לגרום לבת שלו לבכות בדמעות אמיתיות של כאב אמיתי ושלא יהיה לו אכפת בכלל? ובגלל מה? באמרתי לו משהו? אין לי זכות דיבור? אלוהים ישמור, אני.... אני משתגעת כאן!". ההורים בכלל מודעים למה שההתנהגות שלהם (או חלקם) גורמים לילדים שלהם? או שהם בטוחים שהכל זה רק הצגה כדי שהם יוכלו לאכול ממתקים/ללכת להופעה של מוניקה סקס? "אני אקח טרמפים וירצחו אותי ואם לא זה אני תמיד יכולה לנסוע לפגש את דני כי הרי לפי אמא שלי הוא פסיכופת מטורף שרוצה לרצוח אותי, ואמא תמיד צודקת לא? כבר נמאס לי!". ההורים באמת תמיד צודקים? אם הם עושים טעויות הם מודים בהם? הם נותנים לילדים שלהם (בעיקר בגיל ההתבגרות) מרחב לנשום בו? "אבל אם אני אצעק אז הם יצעקו עליי שאני מעירה אותם, או שאני עושה רעש ואם אני אטרוק דלתות הם יצעקו עליי שאני הורסת את הבית ואם אני אבכה הם יציקו לי שעה למה אני בוכה ואם אני אבכה בחדר שלי בלי שהם ישמעו הם ייכנסו כל חמש דקות להגיד לי שיש לי טלפון או לבקש ממני לשטוף כלים או לעזור להם להתחבר לאינטרנט או.... הבנת את התמונה.". ההורים נותנים לנו להתבטא? לפרוק כעסים (בגללם או בגלל אחרים? יש מספיק כעסים בגיל הזה.)? ההורים מתייחסים בכלל לזה שרע לנו? "נמאס לי לגמרי, נמאס נמאס נמאס. נמאס מההורים שלי, נמאס מעצמי, נמאס לחיות- פשוט נמאס." - אם משפט כזה לסיום, אי אפשר לדעת לאן אנחנו, הילדים, נגיע. יצא קצת ארוך... כולם מוזמנים להגיב, תודה. נ.ב. - את הקטעים על ההורים מהמכתב, קיבלתי ממי שכתבה אותו, אבל כבקשתה אני לא יכול לתת פרטים מזהים יותר מהגיל.
מאחלת לך רק טוב. ותרגישי חופשי לפרוק את ריגשותייך בפנינו.
