לא ממש, הלוואי שהייתי יכולה לשמוע את זה שוב
בגדול זו היתה שיחה על חברות. איילה אומרת שיש לה חברות עוד מהילדות והיא יכולה לסמוך עליהן שתמיד יעמדו לצדה והיא תמיד תעמוד לצדן. אלירז אומר לה שהיא כל החיים שלה עד כה היתה בחסות אמא ואבא, כל בעיה שהיא נקלעה אליה אמא ואבא חילצו אותה, באיזה מבחנים החברות האלה בכלל עמדו? הוא אומר שחברים מכזיבים וכשאתה מתבגר אתה מבין את זה. איילה אומרת שנכון, אבל צריך לדעת לסלוח. אלירז אומר שהוא לא מתעסק בלסלוח, הוא יכול לשכוח. איילה מתחילה להתווכח איתו שכנראה פשוט אין לו יכולת סליחה. הוא אומר שברגע שחבר בא ומתנצל הוא מקבל את ההתנצלות כי לא נעים לו בשביל החבר שבא להתנצל. איילה לא מבינה למה הוא מובך. הוא אומר שהוא לא יודע מה זה סליחה אבל הוא שוכח, הוא מעביר הלאה. כל מילה שלו נוקבת ואמיתית מהחיים, לא מאיזה דמיונות שאדם בונה בלבו על העולם ועל עצמו, אבל הצלחתי להעביר רק מעט מרוח הדברים. איילה חיה כמו שאמר כאן מישהו בבית בארבי. ומה זאת סליחה? האם אפשר באמת לסלוח? הרי מה שנעשה נעשה ואת זה אי אפשר לשנות, אפשר רק להחליק, "לשכוח", ולהמשיך הלאה. אחר כך היה איזה קטע שבדיוק פספסתי ולא שמעתי מה הוא אמר, כנראה הוא הוצף רגשות והוויכוח הטפשי גם תסכל אותו יותר יותר, ואז פותנה קמה בספונטניות והיו דמעות בעיניה והיא חיבקה אותו חיבוק אמיתי אמיתי ואמרה "איזה חמוד אתה אלירז", והם היו אחוזים ככה כמה שניות ואז אלירז הסתובב והלך כמה צעדים הצדה כדי למחות את הדמעות. ואז הוא חזר מחודש כמקודם והשיחה המשיכה. אלירז תמיד היה נהדר בעיניי. גם פותנה. אני אלך לסמס לה עכשיו עוד סימוס אחד.