../images/Emo41.gif ס ב א ../images/Emo41.gif
קיבלתי במייל סיפור אישי נפלא מאיש. נתבקשתי להדביק אותו במקום שאנשים יחושו כמו שחש הכותב. אם יש לנו פה סבאים וסבתאות.......בטח תאהבו את הסיפור...... אני ליקקתי אצבעות מבלי לחוות את החוויה....רק מהתחושה שהוא הצליח להעביר בסיפור שלו....... נולדתי לדור שלרבים מבניו לא היו סבא ו-או סבתא ולכן לא הכרתי ולא חסרתי.חשבתי שסבא זה איש זקן עםמקלוזקן, שנותן סוכריות לנכדיו. איש שיושב לפעמים בחוץ , בשמש, נשען על מקל ההליכה שלו, מסתכל על כלום וסופר אתימיו הנותרים,אם בכלל זוכר עוד לספור,והולך לישון עם שקיעת החמה, אואפילו מאושר כי כבר אינו מבין דבר. ילדותי ונעורי עברו עלי בתל אב. ים תנועת נוער, צבא ובסוף כמו כולם, גם חתונה. הנושא "סבא" מעולם לא העסיק אותי עד שנולדה בתי. לה, לבתי, היו לא רק סבא אלא גם סבתא. ולא שניים- אלא ארבעה. ואז הבנתי שטעיתי. הסבתות והסבים של בתי אמנם לא היוצעירים אבל גם לה זקנים כמו אותוסבא שראיתי בדימיוני יושב על ספסל בשמש ומסתכל על כלום. סבה של בתי לא היה כזה. כוחו היה עוד במותניו, עבד והיה פעיל, ראה וחשב עלהעתיד ולא רק על העבר וידע לשמוח ולשמח את נכדיו. שוחח אתם, נתן להם ניירות לציור, בחגי ישראל גם קנה אגוזים וסביבון וסופגניות... אבל אף פעם לא שיחק איתם כדורגל, לא הלך איתם לים ולא קפץ על חבל. זה-לא. ואז הסתכלתי סביבי וחשבתי לעצמי, שסבא יכול להיות גם אחר. סבא הואלא מה שחשבתי. סבאהוא מה שעכשיו ראיתי. והמשכתי לחשוב לעצמי ואמרתי שאני אהיה סבא אחר. לא סבא שיושב בשמש ולא סבא שרק צוחק וקונה אלא סבא שמשחק כדורגל קופץ על חבל, משתולל בגינה והולך עם נכדו לים. בקיצור-סבא שיהיה גם חבר. החלטתי שכך אהיה. וכך עברו עוד הרבה שנים. בנותי התחתנו, הקימו משפחות, שערותי מעט הכסיפו ופתאום-בום טראח! באה הבשורה- אני סבא. אמנם ניתנו לי תשעה חדשי הסתגלות לרעיון שאהיה לא רק אבא אלא גם סבא, אבל כנראה שלא הסתגלתי ולא הפנמתי ולכן הבשורה הייתה טובה ומהולה בשמחה וקצת בהלה. סבא? מי, אני?! אני? סבא...?! אז מה, מהיום אני איש זקן? אולי בעיני אחרים אני כמו הסבא שיושב בשמש, כפי שגם אני דימיינתי... או כמו הסבא שרק צוחק וקונה ולא משחק כפי שבעצם ראיתי? אבל נכון שהחלטתי שאהיה אחר? נכון שהבטחתי לעצמי שאהיה מין סבא-חבר?. אז התחלתי לעבוד על העניין, ומפגישתנו הראשונה שיננתי באזני הקטן "ילד, אני סבא שלך, זה נכון, אבל יש לי שם... אז קרא לי בשמי ולא סבא... ואתה אמנם נכדי אבל נח לי לומר- הבן של בתי...". התינוק הסכים איתי, כמובן בשתיקה,. הוא לא אמר מילה ולא הביע התנגדות. הוא לא קרא ליסבא אבל גם לא קרא בשמי. פשוט שתק. כן, תינוק חכם. ואני? השווצתי בנכדי- בבן של בתי וכמו שרציתי שיהיה , כך עשיתי. התגלגלתי איתו על השטיח ואפילו בכדור שחקנו. כלומר- גלגלתי אליו וממנו לגלתי בחזרה אלי- כי הרי תינוק הוא.... אבלהרגשתי כאילו שיתוף פעולה. כאילו חברים. הזמן לא עומד מלכת. הזמן זז קדימה ובנה של בתי גדל ויושב ועומד, וכבר הולך ומדבר, אוף, כמה מדבר... אבל אני לא מבין למה ומה עשיתי לו, שכל פעם הוא מזכיר לי שאני סבא. מה, הוא לא זוכר מה ביקשתי ושיננתי כשהיה קטן... הוא לא זוכר שהסכים בשתיקה? אבל הממזר עושה את זה בכוונה. לפעמים קורא בשמי בלחש ומוסיףבצעקה את המילה "סבא"!!. פשוט לא מוותר. לא שוכח להזכיר לי שאניכזה. ותמיד עם חיוך ממזרי. והיום, כשהוא באמת כבר ילד ולא תינוק ורוצה לשחק כדורגל ולשחק "תופסת" בגינה, ולרוץ ולטפס, לראות מי ישיג... ואני, שמנסה בכל כוחי להשתוות ולהיות צעיר, נעצר בלי נשימה. מתיישב על הספסל שבגינה, כן, בשמש, מסתכל על הילד שממשיך להשתולל ואומר לעצמי-די. קבל את העובדות. הרם ידיך לכניעה. צעיר כבר לא תהיה. אולי תהיה לו קצת חבר אבל אתא סבא וכך תישאר. ובסופו של דבר ובמחשבה שלאיש בוגר ברור לי, שאלו עובדות החיים. ולומר את האמת? אני לא מצטער.
קיבלתי במייל סיפור אישי נפלא מאיש. נתבקשתי להדביק אותו במקום שאנשים יחושו כמו שחש הכותב. אם יש לנו פה סבאים וסבתאות.......בטח תאהבו את הסיפור...... אני ליקקתי אצבעות מבלי לחוות את החוויה....רק מהתחושה שהוא הצליח להעביר בסיפור שלו....... נולדתי לדור שלרבים מבניו לא היו סבא ו-או סבתא ולכן לא הכרתי ולא חסרתי.חשבתי שסבא זה איש זקן עםמקלוזקן, שנותן סוכריות לנכדיו. איש שיושב לפעמים בחוץ , בשמש, נשען על מקל ההליכה שלו, מסתכל על כלום וסופר אתימיו הנותרים,אם בכלל זוכר עוד לספור,והולך לישון עם שקיעת החמה, אואפילו מאושר כי כבר אינו מבין דבר. ילדותי ונעורי עברו עלי בתל אב. ים תנועת נוער, צבא ובסוף כמו כולם, גם חתונה. הנושא "סבא" מעולם לא העסיק אותי עד שנולדה בתי. לה, לבתי, היו לא רק סבא אלא גם סבתא. ולא שניים- אלא ארבעה. ואז הבנתי שטעיתי. הסבתות והסבים של בתי אמנם לא היוצעירים אבל גם לה זקנים כמו אותוסבא שראיתי בדימיוני יושב על ספסל בשמש ומסתכל על כלום. סבה של בתי לא היה כזה. כוחו היה עוד במותניו, עבד והיה פעיל, ראה וחשב עלהעתיד ולא רק על העבר וידע לשמוח ולשמח את נכדיו. שוחח אתם, נתן להם ניירות לציור, בחגי ישראל גם קנה אגוזים וסביבון וסופגניות... אבל אף פעם לא שיחק איתם כדורגל, לא הלך איתם לים ולא קפץ על חבל. זה-לא. ואז הסתכלתי סביבי וחשבתי לעצמי, שסבא יכול להיות גם אחר. סבא הואלא מה שחשבתי. סבאהוא מה שעכשיו ראיתי. והמשכתי לחשוב לעצמי ואמרתי שאני אהיה סבא אחר. לא סבא שיושב בשמש ולא סבא שרק צוחק וקונה אלא סבא שמשחק כדורגל קופץ על חבל, משתולל בגינה והולך עם נכדו לים. בקיצור-סבא שיהיה גם חבר. החלטתי שכך אהיה. וכך עברו עוד הרבה שנים. בנותי התחתנו, הקימו משפחות, שערותי מעט הכסיפו ופתאום-בום טראח! באה הבשורה- אני סבא. אמנם ניתנו לי תשעה חדשי הסתגלות לרעיון שאהיה לא רק אבא אלא גם סבא, אבל כנראה שלא הסתגלתי ולא הפנמתי ולכן הבשורה הייתה טובה ומהולה בשמחה וקצת בהלה. סבא? מי, אני?! אני? סבא...?! אז מה, מהיום אני איש זקן? אולי בעיני אחרים אני כמו הסבא שיושב בשמש, כפי שגם אני דימיינתי... או כמו הסבא שרק צוחק וקונה ולא משחק כפי שבעצם ראיתי? אבל נכון שהחלטתי שאהיה אחר? נכון שהבטחתי לעצמי שאהיה מין סבא-חבר?. אז התחלתי לעבוד על העניין, ומפגישתנו הראשונה שיננתי באזני הקטן "ילד, אני סבא שלך, זה נכון, אבל יש לי שם... אז קרא לי בשמי ולא סבא... ואתה אמנם נכדי אבל נח לי לומר- הבן של בתי...". התינוק הסכים איתי, כמובן בשתיקה,. הוא לא אמר מילה ולא הביע התנגדות. הוא לא קרא ליסבא אבל גם לא קרא בשמי. פשוט שתק. כן, תינוק חכם. ואני? השווצתי בנכדי- בבן של בתי וכמו שרציתי שיהיה , כך עשיתי. התגלגלתי איתו על השטיח ואפילו בכדור שחקנו. כלומר- גלגלתי אליו וממנו לגלתי בחזרה אלי- כי הרי תינוק הוא.... אבלהרגשתי כאילו שיתוף פעולה. כאילו חברים. הזמן לא עומד מלכת. הזמן זז קדימה ובנה של בתי גדל ויושב ועומד, וכבר הולך ומדבר, אוף, כמה מדבר... אבל אני לא מבין למה ומה עשיתי לו, שכל פעם הוא מזכיר לי שאני סבא. מה, הוא לא זוכר מה ביקשתי ושיננתי כשהיה קטן... הוא לא זוכר שהסכים בשתיקה? אבל הממזר עושה את זה בכוונה. לפעמים קורא בשמי בלחש ומוסיףבצעקה את המילה "סבא"!!. פשוט לא מוותר. לא שוכח להזכיר לי שאניכזה. ותמיד עם חיוך ממזרי. והיום, כשהוא באמת כבר ילד ולא תינוק ורוצה לשחק כדורגל ולשחק "תופסת" בגינה, ולרוץ ולטפס, לראות מי ישיג... ואני, שמנסה בכל כוחי להשתוות ולהיות צעיר, נעצר בלי נשימה. מתיישב על הספסל שבגינה, כן, בשמש, מסתכל על הילד שממשיך להשתולל ואומר לעצמי-די. קבל את העובדות. הרם ידיך לכניעה. צעיר כבר לא תהיה. אולי תהיה לו קצת חבר אבל אתא סבא וכך תישאר. ובסופו של דבר ובמחשבה שלאיש בוגר ברור לי, שאלו עובדות החיים. ולומר את האמת? אני לא מצטער.
