תכלס, דיסק טוב
כמו כל דיסק של פרל ג'אם, צריך לשמוע אותו כמה פעמים כדי לאהוב. אין ספק שהדיסק הזה "רעשני" יותר מהקודמים. בכך חוזרת הלהקה לסגנון שאפיין אותה בתחילת הדרך, כמו בTEN ו VS. אותו הסגנון שבגללו בכלל התחלתי לשמוע פרל ג'אם. השיר שהכי אהבתי באלבום הוא הרצועה הסוגרת, INSIDE JOB, שהזכיר לי מעט את BLACK. אחד הדברים הבולטים בדיסק (מלבד הקול המתאמץ משהו של אדי) הוא רוח הפצפיזם שפשוט נוטפת מכל שיר. אוקי אנחנו יודעים שאתם נגד בוש, נגד המלחמה בעיראק, אבל להקדיש אלבום שלם רק לזה ? לא חבל.. ? אגב, אני חדשה