אני מבין את הדילמה של מעצבי מדיניות
אני מבין את הדילמה של מעצבי מדיניות, וגם יודע בערך - את הדינמיקה של מירוצי חימוש והפוליטיקה של טיל נגד טילים. זה באמת מן סוג החלטות שכל אחד מהם טומנת איזשהו רף של הסיכון, והחוכמה היא דווקא לקחת את החלטה כזאת שתוביל לרף הסיכון הנמוך ביותר, ניהול סיכונים זה דבר מאוד קשה מחד, אבל מנהיגות איכותית, הן צבאית והן פוליטית מדינית - יכולה לקבל את החלטות טובות. אני בעצמי די מתלבט, תראה יש את הסכמי ה SALT I ו SALT II, לגבי הגבלה של נשק וטילים שיצאו מכלל שליטה, ויש גם את INF, שהיום (יותר נכון לפני יומיים) איים על אמריקה למשוך את חתימת ארצו בגלל הצבת טילים על אדמת אירופה, הכוונה היא שיכול להיות ויש גם אפשרויות אחרות. מצד שני, מדינה לא יכולה לשבת בשקט ולא לעשות כלום, כמו שגם ציינתי בהודעה הראשית של השרשור, יש באמת איזשהו צורך להקל על העומס הפסיכולוגי מעל לציבור הישראלי, אז כך שזה באמת לא ממש חד משמעי. בעניין טנק המרכבה ( אם כבר הבאת את הדוגמא הזאת), אני חושב שבמובן מסוים הפרויקט היה די בזבזני ולא תאם את מפת האיומים האסטרטגיים של ישראל. כוח אש אדיר שכזה ומכונת מלחמה בין הגדולות בעולם כנגד איזה אויבים? מחבלי החיזבאללה שדפוסי הלחימה שלהם הם גרילה? או חמאס וג'אהד שזה טרור כנגד אזרחים? האם סוריה מאיימת עלינו בצורה כזו שצריכים להחזיק צי שיריון השני (או השלישי) לא זוכר בדיוק (המחקר של יפת למחקרים אסטרטגיים באת"א איפשהו פה לא מולי), האם שיריון טוב כנגד טרור? או כנגד איראן? לא בטוח.