../images/Emo39.gifשלומות לכולם!
איזה יופי של פורום! כל הכבוד לאמיר דרור על היוזמה היפה! בתור אקס מנהלת פורום באתר אחר לפני מספר שנים, אני מודעת למאמץ שבניהול פורום - אז כה לחי! נתקלתי בפורום אחרי שקראתי איזה מאמר שלך באתר אחר, וכך הגעתי לאתר שלך ומשם עד הנה הדרך קצרה.... אני מרגישה כמו המקרה הקלאסי שעליו אתה מדבר...אני בת 39 וחצי, איפוא לא הייתי ומה כבר לא עשיתי....הייתי גם עצמאית בתחום שאני יזמתי אותו והייתי מהראשונות בארץ שעסקו בזה, איתור מידע רפואי באינטרנט. 4 שנים פנו אלי אנשים באופן פרטי ובקשו מידע אודות המחלה שלהם (אני מבקשת לציין שלמדתי את הנושא באופן עצמאי כ- 8 חודשים לפני שהרשיתי לעצמי לעסוק בזה (זהו מקצוע מקובל בארה"ב), בין היתר הדרכתי רופאים באיתור מידע באינטרנט וגם אספתי מידע רפואי עבור עבודות מחקר של רופאים. זו היתה תקופה נפלאה בה "השתמשתי" בכל מה שיש בי. היה גם הסיפוק האדיר שכל מה שאני עושה זה עבורי וגם עזרה ישירה לאנשים. אליה וקוץ זה - בתור עצמאית יש לפעמים הכנסה גבוהה ולפעמים גם לא....היום אני יודעת שלו היה לי אורך נשימה ולא הייתי שבויה בקונבציות משעממות הייתי אולי עדיין עוסקת בתחום שדי אהבתי וגם מצליחה בו יותר מבחינה כספית... גם התגרשתי (גרושה ומא ו ש ר ת +ילדה בת 8) בזמנו והייתי זקוקה להכנסה גדולה יותר, כך שעברתי למשרה מלאה וכמו כולם, גם אני קמה בבוקר לעבודה באחת מהחברות הגדולות בארץ, דופקת כרטיס בבוקר, מחכה שיעברו כבר לעזעזל 9 שעות (לפחות), דופקת כרטיס ורצה הביתה לילדה ולשאר פעילויות. את ה- passion שאני חייבת בעבודה הוציאו לי לאט לאט כשהחברה מעודדת בינניות ועבודה בתוך פורמטים קבועים וקונבנציונלים (ואני בדיוק ההיפך מזה...
והנשמה מתחילה לצעוק שם בפנים...והכמיהה למשהוא אחר כבר מדגדגת לי בתוכו...וכמו שאמרתי אני בת 39 וחצי והסיכוי למצוא עבודה אחרת אפילו שיש לי ניסיון רב הוא לא גדול בימים אלו וגם אם אני אעזוב שם, אין לי חשק שוב להקבר באירגון ענק ולקרוע ת' אחוריים עבור איזה מנכ"ל שנוסע במכונית ששווה 700,000 אלף שקל... אז ברור שאני צריכה לעבוד רק בשביל עצמי..אבל בזמנים כאלו..."המצב"..אתם יודעים...אומרים לי כולם שאשתוק ואשב בשקט...ואני בסתרי סתרים מקווה (בחשש מה) שיפטרו אותי אולי כבר ואז אני אהיה "חייבת" ללכת אחר צו ליבי... ואז נשאלת גם השאלה ו- מה הוא צו ליבי בדיוק? אני מנסה להקשיב ואני שומעת בליל של דברים ורעש רקע איום....הזמנתי לעצמי איזה ספר מארה"ב על אנשים שעשו הסבה דרסטית והלכו אחרי ה- calling, כמו שאומרים שם...האמריקאים נורא טובים בדברים האלה...על כל דבר יש ספר, אחד לפחות..ואותו ספר גם אמור לעזור לי לשאול את השאלות הנכונות ולכוון אותי אל אותה עבודה שהכי מתאימה לי בשלב זה של חיי, שתהיה עבור עצמי, שתתרום גם לאחרים וכן, כן, שאני אוכל גם ללכת עם זה למכולת... יש לי דווקא את האומץ ללכת ולעשות כל מיני דברים. הפחד הוא אך ורק - מהכישלון הכספי. אם אני אלווה כסף מהבנק - כי לי אין הון עצמי - ואכשל - זה כבר ממש יעיק, אתם לא חושבים?...אני רוצה לקחת את הסיכון הכי מחושב בעולם. אם יש כזה דבר. בקיצור, זה מצבי וכבר מנוי וגמור עימי לעשות זאת, רק השאלה מתי ואיך... לא מוכנה להעביר את החיים שלי בלשבת בפקקים ולהכניס למישהוא אחר כסף לכיסים! שלא לדבר על סיפוק אישי והגשמה עצמית. מקווה להיות חלק מהפורום הזה ולתרום לו, אני מבטיחה לא לכתוב כל כך ארוך בפעמים הבאות...
איזה יופי של פורום! כל הכבוד לאמיר דרור על היוזמה היפה! בתור אקס מנהלת פורום באתר אחר לפני מספר שנים, אני מודעת למאמץ שבניהול פורום - אז כה לחי! נתקלתי בפורום אחרי שקראתי איזה מאמר שלך באתר אחר, וכך הגעתי לאתר שלך ומשם עד הנה הדרך קצרה.... אני מרגישה כמו המקרה הקלאסי שעליו אתה מדבר...אני בת 39 וחצי, איפוא לא הייתי ומה כבר לא עשיתי....הייתי גם עצמאית בתחום שאני יזמתי אותו והייתי מהראשונות בארץ שעסקו בזה, איתור מידע רפואי באינטרנט. 4 שנים פנו אלי אנשים באופן פרטי ובקשו מידע אודות המחלה שלהם (אני מבקשת לציין שלמדתי את הנושא באופן עצמאי כ- 8 חודשים לפני שהרשיתי לעצמי לעסוק בזה (זהו מקצוע מקובל בארה"ב), בין היתר הדרכתי רופאים באיתור מידע באינטרנט וגם אספתי מידע רפואי עבור עבודות מחקר של רופאים. זו היתה תקופה נפלאה בה "השתמשתי" בכל מה שיש בי. היה גם הסיפוק האדיר שכל מה שאני עושה זה עבורי וגם עזרה ישירה לאנשים. אליה וקוץ זה - בתור עצמאית יש לפעמים הכנסה גבוהה ולפעמים גם לא....היום אני יודעת שלו היה לי אורך נשימה ולא הייתי שבויה בקונבציות משעממות הייתי אולי עדיין עוסקת בתחום שדי אהבתי וגם מצליחה בו יותר מבחינה כספית... גם התגרשתי (גרושה ומא ו ש ר ת +ילדה בת 8) בזמנו והייתי זקוקה להכנסה גדולה יותר, כך שעברתי למשרה מלאה וכמו כולם, גם אני קמה בבוקר לעבודה באחת מהחברות הגדולות בארץ, דופקת כרטיס בבוקר, מחכה שיעברו כבר לעזעזל 9 שעות (לפחות), דופקת כרטיס ורצה הביתה לילדה ולשאר פעילויות. את ה- passion שאני חייבת בעבודה הוציאו לי לאט לאט כשהחברה מעודדת בינניות ועבודה בתוך פורמטים קבועים וקונבנציונלים (ואני בדיוק ההיפך מזה...
