מצטרפת חדשה.

[אורלי גרוס]

../images/Emo39.gifמצטרפת חדשה.

שלום בנות! לאחר הכתבה המרגשת ביותר בידיעות , שמרתי לי את שם הפורום כדי להציץ. אני איבדתי את אימי לפני 3 שנים. מיד אחרי השבעה נכנסתי להריון והרגשתי שהחיים החדשים שאני יוצרת ימלאו אותי חיים (יש לי עוד שתי בנות קטנות בבית) החור השחור היה כ"כ עמוק,שלא יכולתי להתמודד איתו, ולמעשה התעסקתי בהריון ,בבית , בחיים - לא התאבלתי. אנ י לא מתחברת לזה , מדחיקה. הגוף משדר אחרת - מתקופת מחלתה של אימי , איבדתי את הקול - אני צרודה כרונית , לא שייכתי את זה כמובן למצב הנפשי שלי , קלינאית התקשורת שבדקה אותי ואיבחנה שהכל תקין כיוונה אותי שזה כנראה על רקע רגשי. אני נזכרת באימי ברגעים של החיים - מה היתה אומרת? איך היתה מכינה או מבשלת ? וכו' ומאד מאד מתגעגעת . זהו ברגע שאני עם עצמי , קצת יותר לעומק ,אני בורחת , לא מאפשרת עד הסוף לחוות את האובדן.

 

[נ ע ם ב ת]

ברוכה הבאה אורלי ../images/Emo24.gif

להתמודד עם האובדן זו משימת חיים. גם אני לא אפשרתי לעצמי ליוות את האובדן, וכנראה שזה לא קורה לפני שמוכנים לזה, וגם המוכנות היא לא עניין של שחור או לבן אלא של מינונים. שנים רבות כעסתי על עצמי והייתי מתוסכלת על שאני לא מתאבלת "לפי הספר". זה כנראה לא הולך ככה. כיום, אני יותר מרשה לעצמי להרגיש. זה קשה, ומצד שני זה מתגמל. ברוכה הבאה ! נעם.

 

[איחוד האחת]

שלום לך וברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

משהו שלמדתי על אבל/אובדן הוא שהוא בא במחזוריות. בכל מצב או גיל ולעיתים כשנדמה שכבר לא...העצב שב. כמובן שיש כמו שנאמר לך כבר מינונים שונים ואף והסתכלות שונה. את אמי איבדתי לפני שנים רבות מאוד כנערה, ונותרתי לבד (את אבי איבדתי עוד קודם לכן כפי שתוכלי להציץ מדברי בפורום). שנים רבות לא הרשיתי לעצמי להתאבל כי הייתי עסוקה בהישרדות, אך הדברים לא חלפו ונעלמו מאליהם והיו שבים ועולים בכל פעם ממקום אחר, עד שהגעתי להתמודדות "חזיתית" וזאת כמובן לא לפני שהגוף אותת לי וממש "זעק" לעזרה..... לכל אחת ואחד הדרך והזמן המתאימים לו לעשות כל דבר וכך גם עם אבל, כשתהיי בשלה תגיעי לכך, כשתהיי נכונה תוכלי להתעמת עם הדברים. אך מנקודת הראות שלי - וכמו שהבנתי גם שלך - גופך מאותת לך על הדברים. צרידות (בהנחה שנבדקת מבחינה פיזיולוגית), היא ביטוי של הדחקה וחוסר ביטוי. אולי הצטרפותך לכאן תאפשר לך להתחיל לנקות את עצמך מהכאב, אולי תנסי לכתוב את הדברים לעצמך, את תחושותייך והרגשותייך ואולי בדרך אחרת שנראית לך אך בכל מקרה מציעה להקדיש לכך מחשבה ולהתחיל בצעדים קטנים להביא את עצמך ליכולת התמודדות ולשלווה שלך בענין זה. אין זה אומר לנסות לשכוח או לא לדבר עליה, להיזכר בדברים שעשיתן יחד וכו' אך להגיע למקום אחר ולהתבונן בדברים מזווית ראיה אחרת. למרות שסגרתי את המעגל וכיום הדברים מאחורי, לא אומר לך שהגעגועים אינם שבים מדי פעם, הם אף פעם אינם עוזבים אך הם משנים צורה ואפילו הופכים לזכרונות שנעים להיזכר בם מבלי לבכות ולהרגיש רע. מקווה עבורך שדברים יסתדרו שולחת לך המון כוח ו

 

[נ ע ם ב ת]

התמודדות חזיתית - לאיחוד האחת

הי. האם תוכלי לשתף כיצד התמודדת "חזיתית" עם האובדן. אני שואלת כי מעולם לא הצלחתי לשחזר את הטראומה כפי שכתוב בספרים.. הדרך שלי, כך נדמה, מתגלגלת אחרת.

 

[איחוד האחת]

ל נ ע ם ב ת

אכן לדעתי לכל אחת הדרך המתאימה לה. אך אנסה לספר "בקצרה" שהשנים הראשונות לאחר מות אמי (נותרתי עם אח בוגר כי אבי נפטר כשהייתי ילדה), היו שנים של הישרדות ותפקוד תקין הולם וכו' וכמו שחינכו בבית "לא להראות" בחוץ את מה שבלב...סיגלתי לעצמי התנהגות ללא דופי, אחראית בוגרת ונכונה (לדעתי...) מה שנקרא "ילדה טובה",למדתי בתיכון ותיחזקתי בית, לא הרשיתי לעצמי חלילה, לבכות ליד אנשים, או חמור מכך לספר מה אני מרגישה באמת...לא ויתרתי על שליטה ולא נתתי לאיש לראות את סבלי שהלך וגבר עם השנים. נברתי בספרי פסיכולוגיה וניסיתי להבין את עצמי ואת דרך ההתנהגות שלי, את יועצת ביה"ס, אליה הופניתי, הצלחתי לשכנע שהכל בסדר וכך גם את כל הסביבה אך לא את גופי ולא את עצמי....עם השנים נישאתי, ילדתי והמשכתי "בהצגה" הגדולה שבעיר, שוב לא הרשיתי לעצמי להתמוטט ו/או להראות עד שהתחלתי לסבול מסחרחורות קשות שלא נמצא להן כל הסבר רפואי. פניתי לטיפול בשיחות, אך גם שם לא הרשיתי לעצמי להיפתח ולומר את מה שבלב. את הבכי והדמעות הרבות הרשיתי לעצמי רק כשהייתי לבד, ועל אמי סיפרתי ודיברתי כדי לשמר את הזכרונות ומתוך חשש שאשכח משהו ולו הקטן ביותר...היה רגע שהבנתי שהדרך בה אני הולכת מובילה לאבדון, רציתי להספיק ולגדל את ילדי, ידעתי שאני חייבת לשנות וחיפשתי דרך.... ממש "במקרה" מצאתי את עצמי בתוך תהליך של התפתחות וצמיחה רוחנית, ומשם הדרך להתמודדות עם הדברים היתה שונה. למדתי להסתכל על הדברים מנקודת מבט אחרת, הבנתי דברים שנתנו לי את היכולת לקבל ולהבין שאיני קורבן, ההתמודדות היתה קשה והתהליכים היו עמוסי רגשות גיליתי שהיו בי זעם וכעס, הרגשת נטישה, רגשות אשם ומה לא?! כל הדברים שהדחקתי עם השנים החלו לצוף והפעם הרשיתי לעצמי ונתתי לכל רגש את המקום שלו, התעמתתי עם הדברים ("חזיתית") ולאט לאט פתרתי כל דבר בנפרד מתוך התבוננות פנימית עמוקה וכואבת, הבנה ולמידה עצמית. הבנתי את חשיבות התהליך, וגם שהיה קשה ומכאיב, לא נתתי לעצמי ליפול. הבנתי שאת הבחירות אני עשיתי,ומה שנותר לי הוא להמשיך ולבחור ולמצוא את הדרך שתוביל אותי החוצה מתוך תחתית הבור אליו הגעתי. יכולה להוסיף ולומר שאין חובה בדרך כזו או אחרת, לדעתי הפתרון הוא לבחון כל דבר וכל רגש העולה בנו, לתת לו מקום להבין שמותר לנו לכאוב, לא להדחיקו, אך לנסות לפתור אותו. לטפל בדברים, ולא להשלים עם מצב של ייאוש וכאב. לכל אחת (ןאחד...) מגיע לחיות חיים שלמים ומלאים, חיי שמחה ושלווה ולא להשלים עם מצב של חיי סבל ואבלות כל חיינו. ההתנסויות שלנו שונות, האישיות שונה החוסן והעמידות שלנו שונים, אך לדעתי במאמץ ועם רצון חזק ניתן להתגבר על הדברים ולהמשיך בחיים. וגם אם מדי פעם עולה בנו עצב וזכרון כזה או אחר, הרי שהרגשות הללו מתמעטים, הכאב מתקהה ואפשר וגם מותר לחוש כשיודעים שמהר מאוד חוזרים למציאות וממשיכים בדרך האחרת, הדרך שאחרי סגירת המעגל. זו כמובן זווית הראיה שלי לגבי הדברים, שאינה מחייבת אף אחד ורק רציתי לשתף. את כותבת שדרכך מתגלגלת אחרת, יתכן וזו דרכך להתנסות ולחוות ויתכן שתוכלי לעשות שינוי, אשמח להוסיף הבהרות אם תרצי. הדברים התארכו מעבר למה שחשבתי אבל הרי קשה מאוד "לקפל" חיים שלמים בכמה משפטים...

 

[נ ע ם ב ת]

תודה רבה אחוד האחת

מעניין שגם אצלי השינוי התחיל בדרך שהיא רוחנית ובכל אופן שונה מהטיפול הפסיכולוגי המסורתי שבמקרה שלי לא הוכיח את עצמו והוא היה בבחינת נסיון "לכפות" עלי דרך שלא עבדה עבורי, או במילים אחרות - לא הצלחתי להביא את עצמי לידי "שחזור מסודר" של הטראומה. וזו בעצם היתה שאלתי אליך - האם הצלחת לעשות זאת. גם אני כמוך הייתי במסלול הרסני.. וגם אני הגעתי "במקרה" לדרך רוחנית ולמישהי שעזרה לי לעלות על דרך המלך - כך נדמה לי, כך אני מקווה.. התהליך לא היה קל, ועודנו.. אבל הוא מהפכני ממש, וזה קשור למה שגיטה שלנו כתבה לגבי ההחלטה להירפא וההסכמה לנטוש את המלנכוליה כדרך חיים. כמובן שלא מדובר בהחלטות שבאות מהשכל אלא ממקום עמוק הרבה יותר. האמת היא שלא האמנתי שאוכל לצאת מהבור השחור שהייתי בו, אבל עובדה - אני כבר לא שם. מבחינתי ההתמודדות לא תמה, התהליך נמשך, ישנם רגשות שעוד לא העזו לצאת אני מניחה, אבל התחושה הכללית הרבה יותר טובה והרבה יותר אופטימית.

נעם.

 

[איחוד האחת]

שמחה עבורך ../images/Emo13.gif

אכן, התהליך לא קל אבל מוכיח את עצמו. המשיכי בדרך שבחרת ובטוחה שתצליחי למצוא עצמך במקום אחר. ברגע שבחרת לנטוש את הכאב והעצב כדרך חיים והחלטת להירפא, הרי שבחרת בחיים אחרים.

ושבוע נפלא.

 

[סְקָאלִי]

וואוו.

איזה סיפור! שמחה בשבילך שמצאת את הדרך הנכונה לך.

 

[Storm131]

לאיחוד האחת

מרתק מה שאת כותבת ואת מתארת את מה שעברת בצורה מדהימה.אני כל כך מזדהה עם העניין של להעמיד פנים שהכל בסדר,זה מה שקרה גם לי,הייתי תלמידה מצטיינת וכולם התפלאו איזה ילדה חזקה ובוגרת.הקריסה באה אחרי הרבה שנים והביאה כאב רב וסבל .רק הטיפול הוציא אותי לדרך חדשה והיום אני מרגישה מה זה לנשום בלי אבן חונקת בגרון,ומה זה לרצות לעשות דברים מבלי לחוש עייפות ומסכנות .

 

[איחוד האחת]

היי Storm

חושבת שדרכן של בנות רבות המתמודדות עם מות האם, היא להעמיד פנים שהכל תקין ולהקפיא את הכאב והסבל. בדיעבד מבינים (לא תמיד...) שזו דרך שגויה, כי הדברים בסופו של דבר פורצים מתי שהוא ומובילים כמו שכתבת לקריסה. שמחה עבורך שמצאת את הדרך המתאימה לך שהביאה אותך לדרך חדשה וליכולת להתבונן בדברים בצורה פחות כואבת. שיהיה לך שבוע נפלא

 

[Storm131]

תודה ושבוע נפלא גם לך יקירתי

 

[סְקָאלִי]

ברוכה הבאה, אורלי!

לפי נסיוני האבל מוצא לו את הזמן שלו להוא לידי ביטוי. כשאמי נפטרה [לאחר שנים רבות של מחלה], הייתי בצבא, בקורס קצינות, ובשנה וחצי לאחר מכן, הייתי במסגרת מאוד אינטנסיבית, שבחלקה כללה מגורים בבסיס סגור. זמן להתאבל לא ממש היה אז, אך אל דאגה: האבל 'חיכה' לי שם לאחר שהשתחררתי, וסופכלסוף היה לי מעט זמן פנוי. שפוט הרגשתי כאילו אז עברתי 'שבעה' אמיתי, אז היה האבל המהותי והתובנות שבאו בעקבותיו.

 

[Storm131]

שלום לך אורלי

ברוכה הבאה! מה שאת מתארת מוכר לי מאוד.כנראה שיש עניין של מוכנות נפשית להתמודדות.אני עברתי את מה שאת מתארת רק בגיל צעיר יותר והצלחתי להתמודד עם הכאב שנים רבות מאוחר יותר ורק בעזרת טיפול,שזה עניין מומלץ מאוד כאן.מקווה להמשיך לשמוע ממך.לילה טוב.

 

[libi4]

טוב שהגעת....../images/Emo39.gif

אימי נפטרה לפני שבועיים,אני אמא לשניים ובחודש השביעי להריוני ואני מפורקת לגורמים פיזית ואף נפשית אך אני יכולה לראות ואולי זה מוקדם להגיד אבל קו ההתנהגות שלך נוטה לאפיין את התנהגותי בשבוע האחרון שבו ישר חזרתי לעבודה מייד בתום השבעה. אני חושבת שהתאבלתי על אימי מרגע שחלתה,וכאבתי איתה 16 שנה כאבים פיזיים ונפשיים...ועכשיו אני מרגישה מוזר כי אני באמת לא מצליחה להתאבל כמו שחשבתי...ואני חיה אותה כל שנייה וחושבת מה היא היתה אומרת על זה או על ההוא,וגם נזכרת עם אחי בדברים כאלה..תוך כדי הגידול של בני בכורי שקשור מאוד לאימי...וששאל אם תגדל לו סבתא אחרת.... אז יש לי מקום להזדהות איתך... תודה שבאת שאוכל להבין מה קורה לי... שבוע טוב....

 

[gitta]

ברוכה הבאה אורלי היקרה

מה שאמרת לגבי הגוף, ה"משדר אחרת", הוא חשוב מאוד לכולנו. כתוצאה מהכחשה והדחקה אנחנו צוברות מתח פנימי רב, היוצר בסופו של דבר הפרעות פיזיות או נפשיות, ובדרך כלל גם זה וגם זה, בגלל הקשר בין הגוף לנפש. לכן טוב לחשוב, להתגעגע, להמשיך "לשוחח" עם אמא מדי פעם. אבל צריך גם לשים לב למצב הבריאותי, כדי לאבחן בעיות עוד בראשיתן. באחד הספרים קראתי משפט שחרתי בזכרוני: "הכאבים הם המגדלורים שלנו." אם יש לנו כאבים או תופעות "פסיכו-סומטיות", סימן שאגרנו יותר מדי רגשות קשים והגיע הזמן לשחרר אותם לאוויר העולם. אני מאחלת שנה טובה ומוצלחת לך ולמשפחתך. גיטה.

 

[מיכל של הכוכבים]

ברוכה הבאה

 

[מיקימק]

הי אורלי

אני כל כך מבינה אותך. גם אני כמוך הייתי "עסוקה" בלידה במקביל למותה של אימי. אני חייבת לציין שיש בזה משהו מאוד חזק- ההוכחה לכך שהחיים נמשכים פשוט נמצאת מול עיניך כל הזמן. אבל יש בזה גם משהו שמאוד מחדד את חסרונה של אמא- הרי מי נמצאת איתנו בהריון וליזה אם לא היא?

 

[חולפת2]

אורלי,ברוכה הבאה!../images/Emo24.gif