~פרולוג~
מוקדש ליונע המקסימה שלי. אוהבת אותך. 3> אני חושב ששמעתי את השם מעל למאה פעמים. מילה אחת פה, לחשוש אחד שם. אני יודע מי הוא היה, מה הוא היה, וכמה אנשים העריכו אותו, אך מעולם לא הבנתי למה. אני מניח שמעולם לא היה לי אכפת. כאשר הגעתי לכאן, אנשים החלו להשוות אותי אליו. אני מתכוון לאותם אנשים אשר העריכו אותו, למרות היותו מסולק מסול סוסייטי. אותו שיער, אותם עיניים. אותו חיוך, אותו צחוק נחמד ומסוקס. השוואה זו הטרידה אותי, משום שמעולם לא אהבתי להיות מושווה לאיש כלשהו. חשבתי באותו זמן, שכל איש לעצמו, עם היתרונות והחסרונות שלו. כל אחד והיכולות והגאונות שלו. טעיתי. שוב ושוב שמעתי את המשפט הנורא, "שמעתם שקורוסוטצ'י מאיורי צורף לגוטיי 13? הוא מחליף את אוראהארה טאיצ'ו! הגאון שפתח את המחלקה המדעית! ההוא שהמציא את ה..." וכך זה המשיך, ללא סוף, במשך שנים. ניסיתי במשך זמן רב להוכיח את עצמי, להיות שונה ממנו; האדם שדומה לאוראהארה קיסקה, האדם שהתמנה לתפקיד אחריו. מעולם לא הכרתי אותו, מעולם לא רציתי. הוא היה אדם אשר חטף ממני את אישיותי, אדם אשר בגללו הפכתי מאינדיבידואל, לצל של אדם אשר הוכרז כגאון, אדם אשר היה זה בלתי אפשרי לעקוף בכל דרך שהיא. שיניתי את המראה שלי, בכדי שיפסיקו לקרוא לי ה'תאום' של אוראהארה, תאום של גאון, תאום בלתי שווה. עבדתי במשך שעות, ימים, חודשים, על דרך בה קולי לא ישמע עוד רך ושלו; צחוקי הפך מנעים למשמע, מעדין ולבבי, למפלצתי ומרושע. אהבתי את המאיורי החדש. הייתי אדם אשר לא היה כמותו. הייתי אדם חדש, אדם אשר לא היה אוראהארה קיסקה, ולא דמה לו בשום דרך שהיא. הייתי אינדיבידואל. הגיע הזמן. כאשר קורוסאקי איצ'יגו, ושאר הפולשים חדרו אל סול סוסייטי, הבנתי כיצד. היתה רק דרך אחת. גאון אחד היה מסוגל לעשות זאת. אדם אשר היה אי שם, בעבר הרחוק, בסול סוסייטי, ונתן להם תדרוך. אוראהארה קיסקה. נלחמתי באחד מהם, אחד מהפולשים. קווינשי, אשר התברר שאת סבו הרגתי, לאחר מחקר מעמיק על בני מינו, והתרחש לאחר השינוי שחוללתי בעצמי. זה היה הלם בשבילי, לגלות שכמעט נהרגתי, ועוד נגד קווינשי, בן אנוש חסר חשיבות... איני יודע מדוע, אבל זה גרם לי להחלטה. 'אני רוצה לפגוש בו.' זו היתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשי. אני מתבייש לומר, שברגע בו הקווינשי שלח בי את חצו האחרון, רעדתי. לבי רעד. היה זה פחד טהור ששטף את כל גופי, ברגע שהבנתי שיכול להיות שזה היה הרגע האחרון בו אעמוד על הרגליים. ובאותה השניה, רציתי לראות אותו. את האדם אשר הוטחתי לרגליו מהרגע הראשון בו נכנסתי לנעליו, אשר מתוך סיבה כלשהי, היו גדולות עליי, ולא יכולתי להתאים ולהרגיש כאחד מהצוות. ובאותה השניה, החלטתי, שלעולם לא ארגיש פחד דומה, בין אם היה זה פחד ממוות, או פחד מחוסר השתלבות. למטה, לעולם של בני האנוש, החיים, הגופות חסרות החשיבות ההן. לראות אותו, להיות איתו, להכיר אותו. ולהבין מדוע, סוף סוף להבין מדוע היה זה, שאנשים התרשמו ממנו כל כך, שהעריכו אותו, שהעריצו אותו, ש...החשיבו אותו כאחד משלהם. וכשירדתי, וראיתי אותו בפעם הראשונה, יושב על מדרגות חנותו הקטנה. בבגדיו הירוקים, כובעו המצחיק חבוש על ראשו. עיניו כמעט ובלתי נראות, אך הן היו שם, בוהקות, בוחנות כעיני נץ, ננעצות בך עד אשר אתה מרגיש שהן חופרות עד לנשמתך... בידו עודנו אוחז נייר טישו, לאחר שהשתמש בו בכדי להגן על פניו ושאר האוויר סביבו מחיידקים ונוזלים לא רצויים וסטריליים, ואז הבנתי. שם, איתו. אוראהארה קיסקה... זה היה מקומי. ~המשך אחרי טיול~ ניא~ 3:
