MichelleLev
New member
ושוב, חיית צומי מטורפת שכמותי
אני מפרסת את הקטע שכתבתי. קטי למה מחקת אותו? ;; קארן שמעה את דלת החדר נסגרת. רק אז היא הרגישה בטוחה. שאף אחד לא רואה אותה בוכה. היא קמה מן המיטה, בעוד נופלות הדמעות אט- אט מעיניה. כאב לה. כאב לה בנשמה. למה הם חייבים להעליב אותה כל הזמן? במה זה עוזר להם? בלי משים לב היא התקרבה לשולחן, בו היו שאריות האוכל שהיא וליעד אכלו לארוחת הערב. "מה עשיתי להם? למה דווקא את מי שלא עושה כלום הם חייבים להעליב? למה דווקא... אותי?" היא לקחה את סכין המתכת בידה. הדמעות עוד ניגרו מעיניה. החשבות השתוללו בראשה. והכאב... הכאב געש בליבה. הוא היה קשה מנשוא. היא רק רצתה להעביר אותו. לכל מקום. בכל דרך. היא הרימה את סכין המתכת, העבירה אותו תחילה קלות על-ידה, בזמן שהדמעות האחרונות זולגות. היא חתכה. העבירה את הסכין בחוזקה על ידה. היא חתכה עמוק את מעלה ידה. עמוק וכואב. היא הרימה את הסכין מידה, מסתכלת עליה. צעקה כמעט שנפלטה מפיה, אך היא שמרה אותה בפנים. עצורה. טיפות דם אחדות ניגרו מהחתך שיצרה בעצמה. קארן לא יכלה לזוז. היא היתה בהלם מהמעשה שהרגע עשתה. היא נשארה דוממת, בהלם, בעוד הדם ממשיך לזרום. עוד טיפה ועוד טיפה. היא יצאה אט- אט מההלם בו שרתה. והחלה לחפש פיסת בד לספוג את הדם המתגבר, לנקות את הדם שנטף על רצפת החדר. היא לא מצאה. היא לקחה אחד מבגדיה. עטפה אותו סביב ידה המדממת. החולצה שבה עטפה את ידה נספגה בכמה טיפות דם. אך בהרבה מאוד דמעות, ובהרבה מאוד כאב. אחרי זמן מה, הדם הפסיק לזרום. ליעד עוד היתה במקלחת. קארן לקחה את הבגד שבו ספגה את הדם בידה, העבירה אותו במאמץ רב, שכן כמעט לא יכלה להזיז את ידה השמאלית בגלל הכאב, על הריצפה, על הדם שנזל. היא ניקתה את הרצפה כמה שיכלה, ניסתה שלא יישאר זכר למה שקרה. בבקשה, תגובות בונות. אני רוצה להשתפר ;;
אני מפרסת את הקטע שכתבתי. קטי למה מחקת אותו? ;; קארן שמעה את דלת החדר נסגרת. רק אז היא הרגישה בטוחה. שאף אחד לא רואה אותה בוכה. היא קמה מן המיטה, בעוד נופלות הדמעות אט- אט מעיניה. כאב לה. כאב לה בנשמה. למה הם חייבים להעליב אותה כל הזמן? במה זה עוזר להם? בלי משים לב היא התקרבה לשולחן, בו היו שאריות האוכל שהיא וליעד אכלו לארוחת הערב. "מה עשיתי להם? למה דווקא את מי שלא עושה כלום הם חייבים להעליב? למה דווקא... אותי?" היא לקחה את סכין המתכת בידה. הדמעות עוד ניגרו מעיניה. החשבות השתוללו בראשה. והכאב... הכאב געש בליבה. הוא היה קשה מנשוא. היא רק רצתה להעביר אותו. לכל מקום. בכל דרך. היא הרימה את סכין המתכת, העבירה אותו תחילה קלות על-ידה, בזמן שהדמעות האחרונות זולגות. היא חתכה. העבירה את הסכין בחוזקה על ידה. היא חתכה עמוק את מעלה ידה. עמוק וכואב. היא הרימה את הסכין מידה, מסתכלת עליה. צעקה כמעט שנפלטה מפיה, אך היא שמרה אותה בפנים. עצורה. טיפות דם אחדות ניגרו מהחתך שיצרה בעצמה. קארן לא יכלה לזוז. היא היתה בהלם מהמעשה שהרגע עשתה. היא נשארה דוממת, בהלם, בעוד הדם ממשיך לזרום. עוד טיפה ועוד טיפה. היא יצאה אט- אט מההלם בו שרתה. והחלה לחפש פיסת בד לספוג את הדם המתגבר, לנקות את הדם שנטף על רצפת החדר. היא לא מצאה. היא לקחה אחד מבגדיה. עטפה אותו סביב ידה המדממת. החולצה שבה עטפה את ידה נספגה בכמה טיפות דם. אך בהרבה מאוד דמעות, ובהרבה מאוד כאב. אחרי זמן מה, הדם הפסיק לזרום. ליעד עוד היתה במקלחת. קארן לקחה את הבגד שבו ספגה את הדם בידה, העבירה אותו במאמץ רב, שכן כמעט לא יכלה להזיז את ידה השמאלית בגלל הכאב, על הריצפה, על הדם שנזל. היא ניקתה את הרצפה כמה שיכלה, ניסתה שלא יישאר זכר למה שקרה. בבקשה, תגובות בונות. אני רוצה להשתפר ;;
