הקשר בין ארץ ישראל ועם ישראל
הקשר בין ארץ ישראל ועם ישראל הקשר שבין ארץ ישראל ובין עם ישראל הוא הרעיון המרכזי שבתורת ישראל. שאלתו הראשונה של רש"י על הפסוק הראשון בתורה: א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל וכו' - שאלה זו מיוסדת על ההנחה, שזוהי תורת חיים, ולא ספר היסטוריה. התשובה הניתנת לשאלה - משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים וכו' - תשובה זו אמנם מתקנת את ההנחה, שאין זו תורת חיים סתם, אלא תורת חיי העם בארצו! ומכאן אנו למדים, שעיקרה של כל התורה מתחיל בפרק י"ב שבספר בראשית: ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. כל אחד עשר הפרקים עד אותו הפסוק אינם אלא הכנה לעיקרה של תורה. הברית הקשר הזה ראשיתו בברית פורמלית, שהיא הברית השניה בתורה. הברית הראשונה נכרתה עם נח ובניו, ותכנה - הבטחת ה' שלא יביא עוד מבול לעולם. הברית השניה נכרתה עם אבי האומה העברית (בראשית ט"ו יח): "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". כותב רמב"ן: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. על דעתי זו מצוות עשה היא; יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער, או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה.. בכאן נצטווינו במצווה זו, כי הכתוב הזה היא מצוות עשה. ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים - בואו ורשו את הארץ. אבל רש"י פירש: והורשתם את הארץ - והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה. ומה שפירשנו הוא העיקר". רמב"ן חולק אפוא על רש"י בשני דברים: בפירוש המילה והורשתם, וממילא גם במובנו התחבירי של הפסוק. לדעת רמב"ן - והורשתם כאן הוא כמו בואו ורשו, כלומר הפעיל (להוריש) במובן הבנין הקל (לרשת); (והשוה בדומה לכך שופטים יא, כד: את אשר יורישך - ינחילך - כמוש אלוהיך, ועוד). בהתאם לכך לא נוכל לראות בחלקו הראשון של הכתוב תנאי לחלקו השני - וישבתם בה - שכן הירושה והישיבה תהליך אחד הם, וממילא יש לראות בכל הכתוב הזה צו של ירושה על ידי ישיבה! רמב"ן מחזק את דעתו ומדגיש אותה באומרו: ומה שפירשנו הוא העיקר! ואמנם גם ההנמקה שבפסוק - כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה - משמשת סיוע רב לדעת רמב"ן. הפירוש הנראה לעין בחלק זה של הכתוב הוא: זוהי מתנתו המיוחדת של ה', שניתנה לכם, ועליכם לקבל אותה לידיכם! משפט זה משתלב יפה בחלקו הראשון של הכתוב, אם נפרש אותו בהתאם לדעת רמב"ן: והורשתם את הארץ וישבתם בה - ואל תמאסו בנחלת ה' - כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. למדנו אפוא מדברי רמב"ן, שבכתוב שלפנינו משמיעה לנו התורה מצווה מפורשת, מצווה לשעתה ומצווה לדורות, והיא מצוות הירושה והישיבה בארץ ישראל. והנה רמב"ם ספר המצוות אינו מונה מצווה זו בין תרי"ג המצוות. ושם ב"השמטות" משלים רמב"ן - לפי דעתו - כמה מצוות "ששכח אותן הרב". נבדוק כמה מפרטי המצווה על פי עיקרי דבריו: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה..." לדעת רמב"ן מצווה התורה לרשת את הארץ, כלומר - מהרגע שקבלנו אותה לידינו הרי זה מחייב אותנו להחזיק בה ולא לעזוב אותה בידי אחר, או להפקירה לשממה. ומכיוון שזוהי מצווה שהתחילה בשעת הכיבוש הראשון, ומאז אין לה הפסק, הרי ממילא - אם מתוך איזו סיבה שהיא, אנו גולים מהארץ, מצווה זו מחייבת אותנו לעשות את כל אשר בידינו כדי לשוב אליה ולרשת אותה מחדש. מתוך תפיסה זו של רמב"ן מתקבלת מסקנה חשובה ביותר לגבי עונש הגלות, שהתורה מדברת עליו. עונש זה בא עלינו מאת ה' בגלל חטאינו, אך אין פירושו, שעלינו לקבל אותו כגזרה מוחלטת ולשבת בחיבוק ידים. בין צעדי התשובה שעלינו לעשות, אנו צריכים גם לתקן את חטא הגלות ולשוב לרשת את ארץ אבותינו. למה הדבר דומה? לאדם שנענש בייסורי מחלה בגלל עוונותיו. האדם הזה צריך לפשפש במעשיו ולדעת על מה באו עליו הייסורים, ויחד עם זאת - לעשות את כל אשר ביכולתו כדי להירפא ממחלתו. "ופרט אותה להם במצווה הזה כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר בשפלה ובנגב ובחוף הים וגו' יניחו ממנה מקום..." ובכן לדעת רמב"ן, מצוות הכיבוש שנאמרה לדור הראשון מחייבת את כל הדורות הבאים - באותו ההיקף עצמו. לשם כך מפרטת התורה (דברים א', ז) את כל גלילות הארץ, כדי לציין בכך את שלמות המצווה, המקיפה את כל חלקי ארץ ישראל מערבה לירדן. להלן מביא רמב"ן ראייה מאותו הדור הראשון, אשר בעוון המרגלים - לא קיימו את המצווה, ונאמר להם: "ותמרו את פי ה'" (דברים א', כו), שזו היא מצווה מפורשת ולא יעוד והבטחה. "וכן אמרו בספרי (דברים יא): כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה, אמר להם כל המקומות שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הם שלכם, או רשות בידם לכבוש חוץ לארץ עד שלא יכבשו את ארץ ישראל? תלמוד לומר וירשתם גויים גדולים ועצומים ואחר כך כל המקום וכו'. ואמרו: ואם תאמר מפני מה כיבש דוד ארם נהריים וארם צובה ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבוש חוץ לארץ, והוא לא עשה כן; הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות". להבנת דברי רמב"ן נביא את המדרש בספרי בשלמותו, על דברים יא', כג-כד (פיסקא נא): "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, אם ללמד על תחומי ארץ ישראל, הרי כבר נאמר מן המדבר והלבנון (כלומר: באותו פסוק עצמו ניתנו גבולותיה הרחבים של ארץ ישראל - מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם; ומה צורך בתוספת המלים - כל המקום אשר תדרוך וכו'). מה תלמוד לומר כל המקום אשר תדרוך? אמר להם: כל מקום שתכבשו חוץ מהמקומות האלו הרי הוא שלכם; או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר: וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם - ואחר כך - כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגילולים ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבוש חוצה לארץ. (בפסוק כג שם נאמר: והוריש ה' את כל הגויים האלה מלפניכם וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם. הרי שפסוק זה מדבר בכיבוש הגויים היושבים בארץ ישראל. ורק בפסוק הבא אחר כך, פסוק כד: כל המקום אשר תדרוך וכו', הבא להרחיב להם את רשות הכיבוש גם מחוצה לארץ. ואם כן התנאי הוא - כיבושה של כל ארץ ישראל לפני הכיבוש בחו"ל). הרי שכבשו בחוצה לארץ, מנין שהמצוות נוהגות שם (הכוונה היא למצוות התלויות בקרקע: תרומות מעשרות וחלה)? הרי אתה דן: נאמר כאן יהיה, ונאמר להלן יהיה, מה יהיה האמור להלן מצוות נוהגות שם אף יהיה האמור כאן מצוות נוהגות שם (בשני הכתובים נמצאת המלה יהיה לגזירה שווה: מן המדבר והלבנון והו' - יהיה גבולכם; כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה). ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהריים וארם צובא ואין מצוות נוהגות שם? (בסוריא אין חיוב בתרומות מעשרות וחלה מן התורה, אלא מדרבנן בלבד) אמרת: דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבוש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן, אלא חזר וכבש ארם נהריים וארם צובא, ואת היבוסי סמוך לירושלים לא הוריש. אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין (מקום מרכזי - עיר בירה) לא הורשת! היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהריים וארם צובא?"! עד כאן דברי הספרי.
הקשר בין ארץ ישראל ועם ישראל הקשר שבין ארץ ישראל ובין עם ישראל הוא הרעיון המרכזי שבתורת ישראל. שאלתו הראשונה של רש"י על הפסוק הראשון בתורה: א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל וכו' - שאלה זו מיוסדת על ההנחה, שזוהי תורת חיים, ולא ספר היסטוריה. התשובה הניתנת לשאלה - משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים וכו' - תשובה זו אמנם מתקנת את ההנחה, שאין זו תורת חיים סתם, אלא תורת חיי העם בארצו! ומכאן אנו למדים, שעיקרה של כל התורה מתחיל בפרק י"ב שבספר בראשית: ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. כל אחד עשר הפרקים עד אותו הפסוק אינם אלא הכנה לעיקרה של תורה. הברית הקשר הזה ראשיתו בברית פורמלית, שהיא הברית השניה בתורה. הברית הראשונה נכרתה עם נח ובניו, ותכנה - הבטחת ה' שלא יביא עוד מבול לעולם. הברית השניה נכרתה עם אבי האומה העברית (בראשית ט"ו יח): "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". כותב רמב"ן: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. על דעתי זו מצוות עשה היא; יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער, או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה.. בכאן נצטווינו במצווה זו, כי הכתוב הזה היא מצוות עשה. ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים - בואו ורשו את הארץ. אבל רש"י פירש: והורשתם את הארץ - והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה. ומה שפירשנו הוא העיקר". רמב"ן חולק אפוא על רש"י בשני דברים: בפירוש המילה והורשתם, וממילא גם במובנו התחבירי של הפסוק. לדעת רמב"ן - והורשתם כאן הוא כמו בואו ורשו, כלומר הפעיל (להוריש) במובן הבנין הקל (לרשת); (והשוה בדומה לכך שופטים יא, כד: את אשר יורישך - ינחילך - כמוש אלוהיך, ועוד). בהתאם לכך לא נוכל לראות בחלקו הראשון של הכתוב תנאי לחלקו השני - וישבתם בה - שכן הירושה והישיבה תהליך אחד הם, וממילא יש לראות בכל הכתוב הזה צו של ירושה על ידי ישיבה! רמב"ן מחזק את דעתו ומדגיש אותה באומרו: ומה שפירשנו הוא העיקר! ואמנם גם ההנמקה שבפסוק - כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה - משמשת סיוע רב לדעת רמב"ן. הפירוש הנראה לעין בחלק זה של הכתוב הוא: זוהי מתנתו המיוחדת של ה', שניתנה לכם, ועליכם לקבל אותה לידיכם! משפט זה משתלב יפה בחלקו הראשון של הכתוב, אם נפרש אותו בהתאם לדעת רמב"ן: והורשתם את הארץ וישבתם בה - ואל תמאסו בנחלת ה' - כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. למדנו אפוא מדברי רמב"ן, שבכתוב שלפנינו משמיעה לנו התורה מצווה מפורשת, מצווה לשעתה ומצווה לדורות, והיא מצוות הירושה והישיבה בארץ ישראל. והנה רמב"ם ספר המצוות אינו מונה מצווה זו בין תרי"ג המצוות. ושם ב"השמטות" משלים רמב"ן - לפי דעתו - כמה מצוות "ששכח אותן הרב". נבדוק כמה מפרטי המצווה על פי עיקרי דבריו: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה..." לדעת רמב"ן מצווה התורה לרשת את הארץ, כלומר - מהרגע שקבלנו אותה לידינו הרי זה מחייב אותנו להחזיק בה ולא לעזוב אותה בידי אחר, או להפקירה לשממה. ומכיוון שזוהי מצווה שהתחילה בשעת הכיבוש הראשון, ומאז אין לה הפסק, הרי ממילא - אם מתוך איזו סיבה שהיא, אנו גולים מהארץ, מצווה זו מחייבת אותנו לעשות את כל אשר בידינו כדי לשוב אליה ולרשת אותה מחדש. מתוך תפיסה זו של רמב"ן מתקבלת מסקנה חשובה ביותר לגבי עונש הגלות, שהתורה מדברת עליו. עונש זה בא עלינו מאת ה' בגלל חטאינו, אך אין פירושו, שעלינו לקבל אותו כגזרה מוחלטת ולשבת בחיבוק ידים. בין צעדי התשובה שעלינו לעשות, אנו צריכים גם לתקן את חטא הגלות ולשוב לרשת את ארץ אבותינו. למה הדבר דומה? לאדם שנענש בייסורי מחלה בגלל עוונותיו. האדם הזה צריך לפשפש במעשיו ולדעת על מה באו עליו הייסורים, ויחד עם זאת - לעשות את כל אשר ביכולתו כדי להירפא ממחלתו. "ופרט אותה להם במצווה הזה כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר בשפלה ובנגב ובחוף הים וגו' יניחו ממנה מקום..." ובכן לדעת רמב"ן, מצוות הכיבוש שנאמרה לדור הראשון מחייבת את כל הדורות הבאים - באותו ההיקף עצמו. לשם כך מפרטת התורה (דברים א', ז) את כל גלילות הארץ, כדי לציין בכך את שלמות המצווה, המקיפה את כל חלקי ארץ ישראל מערבה לירדן. להלן מביא רמב"ן ראייה מאותו הדור הראשון, אשר בעוון המרגלים - לא קיימו את המצווה, ונאמר להם: "ותמרו את פי ה'" (דברים א', כו), שזו היא מצווה מפורשת ולא יעוד והבטחה. "וכן אמרו בספרי (דברים יא): כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה, אמר להם כל המקומות שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הם שלכם, או רשות בידם לכבוש חוץ לארץ עד שלא יכבשו את ארץ ישראל? תלמוד לומר וירשתם גויים גדולים ועצומים ואחר כך כל המקום וכו'. ואמרו: ואם תאמר מפני מה כיבש דוד ארם נהריים וארם צובה ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבוש חוץ לארץ, והוא לא עשה כן; הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות". להבנת דברי רמב"ן נביא את המדרש בספרי בשלמותו, על דברים יא', כג-כד (פיסקא נא): "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, אם ללמד על תחומי ארץ ישראל, הרי כבר נאמר מן המדבר והלבנון (כלומר: באותו פסוק עצמו ניתנו גבולותיה הרחבים של ארץ ישראל - מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם; ומה צורך בתוספת המלים - כל המקום אשר תדרוך וכו'). מה תלמוד לומר כל המקום אשר תדרוך? אמר להם: כל מקום שתכבשו חוץ מהמקומות האלו הרי הוא שלכם; או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר: וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם - ואחר כך - כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגילולים ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבוש חוצה לארץ. (בפסוק כג שם נאמר: והוריש ה' את כל הגויים האלה מלפניכם וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם. הרי שפסוק זה מדבר בכיבוש הגויים היושבים בארץ ישראל. ורק בפסוק הבא אחר כך, פסוק כד: כל המקום אשר תדרוך וכו', הבא להרחיב להם את רשות הכיבוש גם מחוצה לארץ. ואם כן התנאי הוא - כיבושה של כל ארץ ישראל לפני הכיבוש בחו"ל). הרי שכבשו בחוצה לארץ, מנין שהמצוות נוהגות שם (הכוונה היא למצוות התלויות בקרקע: תרומות מעשרות וחלה)? הרי אתה דן: נאמר כאן יהיה, ונאמר להלן יהיה, מה יהיה האמור להלן מצוות נוהגות שם אף יהיה האמור כאן מצוות נוהגות שם (בשני הכתובים נמצאת המלה יהיה לגזירה שווה: מן המדבר והלבנון והו' - יהיה גבולכם; כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה). ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהריים וארם צובא ואין מצוות נוהגות שם? (בסוריא אין חיוב בתרומות מעשרות וחלה מן התורה, אלא מדרבנן בלבד) אמרת: דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבוש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן, אלא חזר וכבש ארם נהריים וארם צובא, ואת היבוסי סמוך לירושלים לא הוריש. אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין (מקום מרכזי - עיר בירה) לא הורשת! היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהריים וארם צובא?"! עד כאן דברי הספרי.