../images/Emo32.gif
בראיון בקול ישראל נשאל מפקד יחידת הקאסמים הפלשתינאי על ידי המראיין: "איך אתה מסביר את זה שכל כך הרבה קאסמים אתם יורים על גוש קטיף ואתם לא פוגעים? ששת אלפים קאסמים ופצמ"רים יריתם על גוש קטיף וזה כמעט לא גרם נזק. האם יש משהו לא תקין בטילים הללו?" "אנחנו דווקא כן פוגעים. המספר שאתה אומר זה מספר הטילים שפגעו בשטחים ישראלים. אנחנו מצליחים לפגוע בבתים ומכוניות, רק בבני אדם אנחנו לא פוגעים". "האם אתם לא חושבים שצריך לאמן את הצוותים שיורים קאסמים יותר טוב"? "אנחנו מאמנים את הצוותים שיורים את הקאסמים אצל טובי המומחים" השיב הפלשתיני. "הטילים מיוצרים בסדרות כך שאפשר לכוון ולתקן טעויות תוך כדי ירי. בכל האימונים שלנו אנחנו פוגעים במטרה במדויק. רק כשאנחנו יורים על הישובים בגוש קטיף זה לא פוגע". "למה?" תמה המראיין. "פשוט האלוקים שלכם שומר עליהם". "תהיה רציני, עזוב!" עונה המראיין בזלזול קליל. "מה הסיבה האמיתית שאתם לא פוגעים"? "אמרתי לך. זה האלוקים ששומר עליהם ולכן זה לא פוגע". ההבנה הזו, שמראיין חילוני לא יכול להסכים, היא הייתה המניע לעשרות אלפי ערביים שברחו מבתיהם בתש"ח מצפת, מטבריה, מחיפה ומעשרות מקומות אחרים. זה היה המניע לצבא המצרי הגדול שהגיע לגשר עד גדרה בגשר "עד הלום" וחזר על עקבותיו. הם הבינו שהם נלחמים עם אלוקים. והם יודעים ש"אללה הוא אכבר". הם ראו את כל הנשק שיש להם וכל התוכנות שמשתבשות. והם הבינו שיש מי שמושך בחוטים, לא לטובתם. אם הפלשתינאי היה מדבר עם אחד המתיישבים או תומכיהם הוא היה מבין אותו היטב. גם הם רואים עין בעין שאלוקים נושא אותם "כאשר ישא האומן את היונק". זה נותן המון כוח למתיישבים. הם יודעים שאלוקים לא יעזוב אותם. ראיתם פעם אמא שמשליכה את בנה באמצע הדרך? "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ? גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנכִי לא אֶשְׁכָּחֵךְ". אמא לא נוטשת את בנה באמצע הדרך וה' לא נוטש את עמו ולא עוזב את נחלתו. לא כל הילדים יודעים באמצע הדרך את המסלול עד תומו. הם לא תמיד יודעים איפה יעצרו ואיפה יאכלו. איך יתגברו על כל הקשיים ועל כל האויבים. אבל הם יודעים שאבא ואמא לא יעזבו את הילדים שלהם לנפשם. הם ישימו נפשם בכפם להגן עליהם. ובוודאי שהאבא שלנו הוא גם ה"מלך" שהוכיח כי הוא יכול והוא "עוזר ומושיע ומגן". ליל שבת, בית הכנסת המרכזי בנווה דקלים מפוצץ מאנשים. לצד התושבים שאיש מהם לא עזב, מאות אורחים שבאים לחזק ולהתחזק. הרב קמינצקי עולה לתת שיחה. חשמל באוויר כמו ימים נוראים. כל יום היום כמו שבוע מהשבועות שחלפו עלינו, כל שבוע אינטנסיבי כמו חודש. עיני עם ישראל נשואות אל הציבור הקדוש היושב כאן, התיפול רוחו? האם יתייאש חלילה? הגענו אל הישורת האחרונה, אנו כמו מטפס הרים לפני הפיסגה. בחודשים האחרונים זכינו להתעוררות עשרות אלפים שהצטרפו למאבק המוסרי הזה. עם ישראל מתעורר. "פנים אל פנים" כבר לא סיסמה אלא תנועת המונים. העוצמה עוברת ומחלחלת לכלל שדרות הציבור. התקשורת כבר לא מצליחה להחביא את סיפורי הגבורה והניסים שמתחוללים כאן. כפר מימון ומסירות הנפש של עשרות אלפים אינו לשווא, יש מי שרואה ושומע". חיילים ושוטרים שנקלעו לגוש קטיף בשבת שעברה וראו את ה"סעודה שלישית" בנווה דקלים, לא היו יכולים להאמין למראה עיניהם. ישוב שלם-מאות רבות של אנשים שעל פי חוק אמורים להיזרק מבתיהם בעוד שבועיים ל"שום מקום" ידוע. אנשים שהופכים להיות מובטלים בבת אחת. אנשים שעושקים את מטה לחמם בלי פיצוי. אנשים שמושמצים ומותקפים בלי יכולת להגן על עצמם, היו אמורים להיות בדיכאון ובטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. המציאות היא הפוכה. בנווה דקלים יש שמחה גדולה. ריקודים והתעלות, דיבורים של אמונה, דיבוק חברים. אהבת אחים אמיתית. בני הנוער ארגנו להורים של כל הישוב "סעודה שלישית" מאחדת. זו היתה הצדעה להורים שעומדים בנסיונות כל כך קשים בראש זקוף. איפה יש דבר כזה בעולם? זאת האדמה הזאת שמגדלת גם את העגבניות הטובות בעולם וגם את הילדים הטובים בעולם. אדמת ארץ ישראל. הרב אלישע וישליצקי נותן שיחה, למעלה מאלף איש. התרגשות גדולה, הדברים מרוממים ומחזקים. הציבור נחוש, חזק ומתפלל. רוקדים ובוכים "תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך", "רחם על ציון משכן כבודך" ומסיימים בסערה, בחשיכה, אליהו הנביא. הרב אלישע זועק וקורא: "אליהו, נתנו לך נשק לעשות נס, עכשיו תורך". מה יקרה? אנחנו לא נותנים עצות לאלוקים, איך לעשות את הניסים בפעם הזאת. ברור הוא שכשהערבים יבינו לגמרי שאלוקים שותף למאבק הזה - הם יזרקו את הנעליים ויברחו. הם יודעים, לא מתעסקים עם אלוקים.