מה רוצים הפלסטינים? (לא את 67)
אחד האנשים, שחקרו לעומק את היווצרות בעיית הפליטים "הפלשתינאים" הוא יוחנן כהן, שספרו "המפתח – בידי הערבים" יצא לאור בשנת 1962. הספר מצטט מהמכתב של ערבי בשם יוסף חורי, שהיה פקיד בנק בירושלים. המכתב פורסם בעיתון "קריסטיאן סיינס מוניטור" בתאריך 28.11.1961: "הנני אחד מאלה המכונים פליטים... הננו פליטים על ידי הכרעתנו ורק אנו אחראיים למצבנו הנוכחי. לפני 1917, טרם כניסתו של הגנרל אלנבי והבריטים לארץ ישראל, חיו שני העמים בשלום, בהרמוניה וביחסי רעות... אף פעם לא קרו מאורעות... בגבור הפעילות הציונית נהנו והתקדמו כל אזרחי ארץ ישראל. ערביי ארץ ישראל היו הבריאים והמחונכים בכל המזרח התיכון. "... מ-1936... התחיל הוועד הערבי העליון ללחוץ עלינו, שנתנגד לגידול היהודי בארץ ישראל... ב-1947, כאשר חולקה ארץ ישראל, איים הוועד על כולנו ותבע כי נעזוב בתינו, כדי שנוכל לחזור אליהם כמנצחים, לאחר שהציונים יוטלו לים... לעולם לא הצלחנו לחזור. גורשנו מבתינו לא על ידי שכנינו היהודים, שהציעו לנו שלום, כי אם על ידי קנאים קצרי הרואי, בני עמנו. ב-1947 עברתי לגור בירדן ואחר כך במצרים. ב-1955 הגעתי לארצות הברית וב-1959 התאזרחתי. ב-1959 ביקרתי את ביתי הקודם המצוי בשטח הישראלי. בני חי ביפו. מכל מה שראיתי בלעתי את גלולתי המרה ביותר. הערבים החיים בישראל חיים בתנאים יותר טובים מאשר אחינו במדינה הנאצרית הפאן-ערבית [מצרים]." ספרו של יוחנן כהן דן בהחלטת האו"ם מס' 194, שעליהם מסתמכת עד היום התביעה הנחרצת של המנהיגות "הפלשתינאית" להחזיר את "הפליטים" למקומותיהם מלפני 48'. ב-11.12.1948 קיבלה עצרת האו"ם החלטה בת 15 סעיפים, שאחד מהם התייחס לנושא הפליטים. על פי אותה החלטה, הרוצים לחזור, היו חייבים למלא שורה של תנאים, הראשונים מהם: הנכונות לחיות בשלום עם השכנים היהודים ולקבל אישור ממשלת ישראל. הנושא היה צריך להיות מוסדר בוועדת פיוס. לאחר מכן קמו שלוש וועדות פיוס, ישראל הציעה כבר אז לקלוט 150 אלף פליטים, אך הערבים דחו את כל ההצעות וכל ניסיונות הפיוס, עד שנושא הוועדות נקבר. כלומר, גם ההחלטה 194 המקורית אינה מעניקה את הרשות להביא את כל מי שהוכר ב-48' כפליט על ידי UNRWA למקומו הישן על פי המרשם "הפלשתינאי". על פי ההיגיון המדיני, בכל מקום אחר בעולם, ההחלטה 194 הייתה צריכה להיות כבר מזמן מסומנת כלא רלוונטית. לא אצלנו: "הפלשתינאים" חוזרים על המנטרה "194" שוב ושוב, כשעם הזמן הם הפכו את משמעותה ממה, שהיא הייתה באמת למה, שהם רוצים שהיא תהיה; הפוליטיקאים שלנו אינם מתנגדים מתוך ההיגיון השטעטלאי המלמד לוותר ולהיות נחמדים לבוגדן חמלניצקי, עד שהוא יתרשם אל נוכח "היד המושטת לשלום"... ג'יימס פייק, בישוף מקליפורניה ערך סיור במחנות הפליטים ונועד עם נציגי ממשלות ערב. זה מה שהוא כתב ב"ניו יורק טיימס" ב-14.5.1957: "מדינות ערב אינן רוצות ביישוב הפליטים, כי אם יקום הדבר, יאבד להם המכשיר התעמולתי האנטי-ישראלי העיקרי". ראלף גלוויי, ראש סוכנות הפליטים בירדן, כתב: "מדינות ערב אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן מעוניינות לקיימה כפצע פתוח, כעלבון לאו"ם וכנשק נגד ישראל. למנהיגי ערב כלל לא איכפת אם הפליטים יחיו או ימותו". מצב התושבים במחנות לא השתנה בהרבה מאז. העיתונאי-חוקר דוד בדין סייר במחנות הפליטים של UNRWA בשנת 2002. במחנות האלה שוררות הזנחה ועליבות וסוכנות הפליטים של האו"ם לא ממהרת להשקיע כסף בביוב ודיור, גם היא וגם רש"פ מחזיקות את צאצאי "הפליטים" בציפייה דרוכה לקראת "השיבה" הקרובה למקומות יציאת אבותיהם ב-48'. ספרי הלימוד המודפסים בידי UNRWA מחנכים במפורש להשמדת ישראל בפצצות. לכתבה של דוד בדין מתלווה צילום ילדות קטנות בכיתת לימוד בבית ספר של UNRWA בטקס זיכרון למחבלים מתאבדים. במרכז עומדת ילדה, שעל שמלתה תפור סמל האו"ם ועל צווארה תלוי מפתח על חוט – סמל "השיבה". שנת רעידת האדמה על שנת 48' נכתבים שירים מלווים בסרטונים המשודרים בטלוויזיה "הפלשתינאית" מאות פעמים, נכתבים ספרי לימוד בבית ספר ומיוצרת ערכת הסמלים "הפלשתינאית": קופסאות הזיכרון, מפתחות מהבתים ב"פלשתין", אגדות על ריח העצים והחיים הפסטורליים המאושרים, שקדמו לאותה שנה, בה התרחשה רעידת האדמה ופלשו הציונים ושרפו את הבתים וגרשו את התושבים אל מחנות הפליטים. מדוע הציונים, שעל פי הנרטיב המיוצר על ידי רש"פ, עמדה לרשותם תמיכת האימפריה הבריטית, עשו עבודה כל כך חלקית, השאירו כל כך הרבה ערבים בתוך מדינתם ובאותו הזמן לא כבשו גם את יש"ע עוד ב-48' ולא גרשו גם משם את כל הערבים, עד האחרון שבהם? – השאלה הזאת אינה נשאלת ואינה נענית בחומר התעמולה, כך על פי החוקים של תבשילי ההיגיון במשטרים רודניים. רק לצורך ההשוואה בין המסרים של ההנהגות של שני הצדדים, אני רוצה להזכיר, שלאחר פינוי חבל ימית על ידי ישראל ב-82', פנה נשיא המדינה דאז יצחק נבון לתושבים המפונים וביקש מהם לא לחנך את ילדיהם בציפייה לחזור אל ימית. רש"פ מחנכת את ילדי "פלשתין" לנצור את זכר הכפרים, שהם מעולם לא ראו. הטלוויזיה "הפלשתינאית" עורכת ומשדרת מאות פעמים סרטונים של שירים ברוח הנקמה: "אתם יודעים מה קרה ב-48' ? הם לקחו את הכול: את החדר הם שרפו, את הבתים הם שברו, את היערות הם כילו, את כל הכפר הם מחקו ואת השמות הם שינו, הם שינו את השמות... אך הקופסא נותרה בלבי, בלבי נותרה הקופסא..." הכפר שייח’-מוניס היה פרבר של יפו, שנבנה על יד מהגרים מצריים במאה ה-19. גם הוא סופח אל המיתוס "הפלשתינאי" כמקום מגוריו של עם עתיק, ששורשיו בפלשתים וחתים. היום במקום הכפר עומדת אוניברסיטת תל-אביב, מעוזו של הגרעין הקשה של מחנה "פינוי התנחלויות". דוד בדין, תושב אפרת, שבאזור גוש-עציון, ראיין את יאסר ערפאת ולמד מפיו, שיש לעם "הפלשתינאי" תביעה נגד תושבי שייח’-מוניס גדולה בהרבה מזו, שיש להם נגד תושבי אפרת, שאינה עומדת על הריסות כפר ערבי כלשהו, כך גם לא תקוע ולא כל ישוב יהודי אחר ברחבי יש"ע. עם תחילתה של מלחמת הטרור, אחד מעמודי התווך של "שטחים-תמורת", הסופר דוד גרוסמן הסביר את "גאונותו" של הסכם אוסלו בכך, שסוגיות ההתנחלויות והפליטים נדחו לטיפול בסוף התהליך. כלומר, אש"ף תפס אחיזה ביש"ע, ייסד רשות שלטונית אוטונומית וכעת תובע השמדה ופינוי היהודים מכל הארץ, במסגרת התהליך, שהשאיר לסוף את הדובדבנים שבקצפת. איזו גאונות! עמוד תווך נוסף, מאיר פעיל, אלוף-משנה (מיל'), היסטוריון וחוקר צבאי מפורסם, איש "שטחים-תמורת" ותיק ונאמן, מורה במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, מחנך דורות חדשים של קצינים והיסטוריונים, הלך עוד יותר רחוק. מבחינתו, הבעיה כלל איננה קיימת: "משמעות המושג 'זכות השיבה' על פי הפלשתינים היא, שלאחר שתקום מדינתם העצמאית, יחוקק חוק דומה לחוק השבות שלנו, וכל פליט, שיחפוץ להצטרף למדינתם יוכל לעשות זאת. אז מה הבהלה?" כשמאיר פעיל כותב "מדינתם", הוא מתכוון לגבולות 67'. כל הטענה מבוססת על הדברים, שאמר לו נציג אש"ף בסאם אבו-שריף במפגש רב-צדדי בעניין הסכסוך ערבי-ישראלי בהאג בשנת 1989. מאיר פעיל אינו מביא כל אסמכתה אחרת ושואל בהשתאות: מה הבהלה?