../images/Emo243.gif אמא! הבטחת לנו ../images/Emo32.gif לשבת!
הזכויות הסלוגן שמורות לעמותת "חסדי נעמי". אומנם השבת כבר מאחורנו אבל אני נזכר בסצינה מלפני 43 שנה עת התחלתי בשירותי הצבאי בבסיס הטירונים בה"ד 4 הזכור לטוב (בית אל). כאשר רצה המ"מ לרמוז לנו, שלא נוכל להתחמק ממסדר מאהל (!) טרם צאתנו לחופשת שבת, היה נוהג לאיים ברמז: זכרו! לכל שבת יש גם מוצאי שבת... אז מה לעשות? טרדות היום לא איפשרו לי להעלות את המשך סיפור התאונה. אז הנה אני עושה זאת עתה. רק לפני כן דבר תורה קצר: פרשת השבוע פתחה בפסוק "והיה עקב תשמעון... ושמר ה' א-לוהיך לך את הברית ואת החסד..." לשון הפסוק מעורר קושי, שכן "עקב" זו מילת תוצאה ואילו כאן המשמעות היא תנאי כמו "והיה אם שמוע תשמעו..." (בהמשך הפרשה מתוך קריאת שמע). רש"י יישב קושי זה בפירושו: "עקב תשמעון" - מצוות, שאדם דש בעקביו. המשמעות היא, שכל מצווה קטנה, שעושה האדם אפילו בלא כוונה ובלא שימת לב, הוא זוכה לכל הברכות הכתובות בחמישה עשר (!) הפסוקים הבאים. עתה צאו וחישבו: אם מצוות "קלות", שאדם דש בעקביו כך, מה הוא שכרן של מצוות, שדורשות טרחה רבה יותר? רמז: לפום צערא אגרא (לפי גודל המאמץ כך גודל השכר). יהי רצון, שנזכה כולנו לעשות מעשים טובים ונמצא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם. בוודאי מי שעקב אחר סיפור התאונה בשבועות האחרונים הבין, כי לפני שנה בדיוק (19 באוגוסט 2010 למניינם) נפצעתי בתאונת דרכים סמוך לביתי ולמקום עבודתי. הפציעה הייתה קלה. שבר במפרק הירך, שהצריך ניתוח להחלפת מפרק ואשפוז של חמישה ימים ולאחריו שיקום בן שבועיים. תקופה זאת עברה יחסית בקלות. בראש השנה הלכתי לבית הכנסת כדרכי אולם הפעם בעזרת מקל הליכה. לכאורה הייתי אמור להשתחרר גם מצורך זה לאחר מספר ימים נוספים אולם הגורל רצה אחרת. מיד לאחר החג החילותי לחוש בכאבים עזים ברגל החולה. התפניתי לבית החולים ושם התברר, כי נתקפתי בזיהום חריף במפרק המושתל. ניתוח נוסף, שלווה באשפוז בחדר בידוד עם עירוי "ונקומיצין" פעמיים ביום וזה אמור היה לעבור תוך כמה שבועות. במהלך התקופה שהיתי בבית החולים ביום הכיפורים ובכל ימי חג הסוכות ובאמת זה היה קשה מאוד עבורי לאחר שהייתי רגיל לחיי קהילה תוססים. מספר מתנדבים דאגו להנעים לי את השהות באמצעות ביקורים, שבמהלכם הורדתי לסוכה בכיסא גלגלים ושם קיימנו את מצוות החג בשירות ותשבחות ובמיני תרגימא וגם בדברי תורה. המשך התיאור: כאמור סוף סוף הגיע הרגע להיפרד מבית החולים. למען האמת הרבה אושר לא שבעתי שם הן בשל מצבי האישי והן בשל הייחס הלא-כל-כך אוהד של הצוות הסיעודי. כאשר הגעתי למחלקת השיקום ב"שערי צדק" קיוויתי, שיותר לא אזדקק עוד לחזור לבית החולים לטיפול נוסף. כך חשבתי אבל הקב"ה חשב אחרת. במחלקת השיקום הפנו אותי לצילום ביקורת ועל פי הסימנים שהתגלו בצילום ניכר היה, שאין זה "סוף פסוק". ה"כיפה", שעוטפת את המפרק (אצטבולום בלע"ז) הייתה אכולה ולכן הטיפול השיקומי לא הועיל. נכנסתי לשיקום כשאני יושב על כיסא גלגלים וכך גם יצאתי משם. הפעם החלטתי, שאינני חוזר עוד להר הצופים. בהמלצת מנהל מחלקת השיקום פניתי לרופא המנתח בהר הצופים לביקורת והלה פסק חד-משמעית: ניקור נוסף ולאחריו ניתוח בשני שלבים: בשלב הראשון יוצא המפרק הנגוע ויוחלף בצמנט זמני תוך טיפול חוזר באנטיביוטיקה בעירוי ורק בשלב השני, אם הבדיקות יהיו תקינות, השתלת מפרק חדש. לא עיכלתי את הגזירה והחלטתי לפנות לייעוץ נוסף אצל מנהל המחלקה האורטופדית ב"שערי צדק", שהיה מוכר לי אישית עוד מן העבר. למרבה הצער בפיו של מנהל המחלקה לא היה חדש. בכל זאת החלטתי לשים יהבי בהקב"ה ולקוות, שב"שערי צדק" אזכה לטיפול אנושי יותר. אכן, כשהגיע המועד לניקור, מנהל המחלקה בכבודו ובעצמו ירד לבצע את הבדיקה. למרבה ההפתעה בסוף הבדיקה שאלתי אותו, אם הוא בטוח, שביצע את הבדיקה. התשובה הייתה חיובית. למרות הקושי בעיכול הגזירה החדשה חשתי, שהפעם אני הולך לקבל טיפול מסוג שונה. כעבור שבוע הגיעה תוצאת הניקור: אותו חיידק, שתקף אותי בפעם הראשונה, ממשיך לקונן ברגל ו לגרום לזיהום. נקבע תור לניתוח והמנתח היה אחד מבכירי הרופאים במחלקה, שעל פי לבושו נראה אולי כחקלאי במושב או בקיבוץ אולם עד מהרה הוא נתגלה כמלאך ה' צ-באות. במשך כל ימי האשפוז בא לבקרני מדי יום ולעודד אותי והרגשתי כמעט כמו בגן עדן. למזלי זכיתי בעוד כמה שעות של קורת רוח שם. מדי יום התקיימו תפילות במניין ואף במספר מניינים לכל תפילה ואפילו שיעור בדף היומי התקיים שם בימי ראשון עד חמישי. כל אימת שיכולתי הקפדתי להתפלל במניין וללמוד. השיעור היווה חוויה יוצאת הכלל בתנאים הקיימים. המשך אי"ה בשבוע הבא.
הזכויות הסלוגן שמורות לעמותת "חסדי נעמי". אומנם השבת כבר מאחורנו אבל אני נזכר בסצינה מלפני 43 שנה עת התחלתי בשירותי הצבאי בבסיס הטירונים בה"ד 4 הזכור לטוב (בית אל). כאשר רצה המ"מ לרמוז לנו, שלא נוכל להתחמק ממסדר מאהל (!) טרם צאתנו לחופשת שבת, היה נוהג לאיים ברמז: זכרו! לכל שבת יש גם מוצאי שבת... אז מה לעשות? טרדות היום לא איפשרו לי להעלות את המשך סיפור התאונה. אז הנה אני עושה זאת עתה. רק לפני כן דבר תורה קצר: פרשת השבוע פתחה בפסוק "והיה עקב תשמעון... ושמר ה' א-לוהיך לך את הברית ואת החסד..." לשון הפסוק מעורר קושי, שכן "עקב" זו מילת תוצאה ואילו כאן המשמעות היא תנאי כמו "והיה אם שמוע תשמעו..." (בהמשך הפרשה מתוך קריאת שמע). רש"י יישב קושי זה בפירושו: "עקב תשמעון" - מצוות, שאדם דש בעקביו. המשמעות היא, שכל מצווה קטנה, שעושה האדם אפילו בלא כוונה ובלא שימת לב, הוא זוכה לכל הברכות הכתובות בחמישה עשר (!) הפסוקים הבאים. עתה צאו וחישבו: אם מצוות "קלות", שאדם דש בעקביו כך, מה הוא שכרן של מצוות, שדורשות טרחה רבה יותר? רמז: לפום צערא אגרא (לפי גודל המאמץ כך גודל השכר). יהי רצון, שנזכה כולנו לעשות מעשים טובים ונמצא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם. בוודאי מי שעקב אחר סיפור התאונה בשבועות האחרונים הבין, כי לפני שנה בדיוק (19 באוגוסט 2010 למניינם) נפצעתי בתאונת דרכים סמוך לביתי ולמקום עבודתי. הפציעה הייתה קלה. שבר במפרק הירך, שהצריך ניתוח להחלפת מפרק ואשפוז של חמישה ימים ולאחריו שיקום בן שבועיים. תקופה זאת עברה יחסית בקלות. בראש השנה הלכתי לבית הכנסת כדרכי אולם הפעם בעזרת מקל הליכה. לכאורה הייתי אמור להשתחרר גם מצורך זה לאחר מספר ימים נוספים אולם הגורל רצה אחרת. מיד לאחר החג החילותי לחוש בכאבים עזים ברגל החולה. התפניתי לבית החולים ושם התברר, כי נתקפתי בזיהום חריף במפרק המושתל. ניתוח נוסף, שלווה באשפוז בחדר בידוד עם עירוי "ונקומיצין" פעמיים ביום וזה אמור היה לעבור תוך כמה שבועות. במהלך התקופה שהיתי בבית החולים ביום הכיפורים ובכל ימי חג הסוכות ובאמת זה היה קשה מאוד עבורי לאחר שהייתי רגיל לחיי קהילה תוססים. מספר מתנדבים דאגו להנעים לי את השהות באמצעות ביקורים, שבמהלכם הורדתי לסוכה בכיסא גלגלים ושם קיימנו את מצוות החג בשירות ותשבחות ובמיני תרגימא וגם בדברי תורה. המשך התיאור: כאמור סוף סוף הגיע הרגע להיפרד מבית החולים. למען האמת הרבה אושר לא שבעתי שם הן בשל מצבי האישי והן בשל הייחס הלא-כל-כך אוהד של הצוות הסיעודי. כאשר הגעתי למחלקת השיקום ב"שערי צדק" קיוויתי, שיותר לא אזדקק עוד לחזור לבית החולים לטיפול נוסף. כך חשבתי אבל הקב"ה חשב אחרת. במחלקת השיקום הפנו אותי לצילום ביקורת ועל פי הסימנים שהתגלו בצילום ניכר היה, שאין זה "סוף פסוק". ה"כיפה", שעוטפת את המפרק (אצטבולום בלע"ז) הייתה אכולה ולכן הטיפול השיקומי לא הועיל. נכנסתי לשיקום כשאני יושב על כיסא גלגלים וכך גם יצאתי משם. הפעם החלטתי, שאינני חוזר עוד להר הצופים. בהמלצת מנהל מחלקת השיקום פניתי לרופא המנתח בהר הצופים לביקורת והלה פסק חד-משמעית: ניקור נוסף ולאחריו ניתוח בשני שלבים: בשלב הראשון יוצא המפרק הנגוע ויוחלף בצמנט זמני תוך טיפול חוזר באנטיביוטיקה בעירוי ורק בשלב השני, אם הבדיקות יהיו תקינות, השתלת מפרק חדש. לא עיכלתי את הגזירה והחלטתי לפנות לייעוץ נוסף אצל מנהל המחלקה האורטופדית ב"שערי צדק", שהיה מוכר לי אישית עוד מן העבר. למרבה הצער בפיו של מנהל המחלקה לא היה חדש. בכל זאת החלטתי לשים יהבי בהקב"ה ולקוות, שב"שערי צדק" אזכה לטיפול אנושי יותר. אכן, כשהגיע המועד לניקור, מנהל המחלקה בכבודו ובעצמו ירד לבצע את הבדיקה. למרבה ההפתעה בסוף הבדיקה שאלתי אותו, אם הוא בטוח, שביצע את הבדיקה. התשובה הייתה חיובית. למרות הקושי בעיכול הגזירה החדשה חשתי, שהפעם אני הולך לקבל טיפול מסוג שונה. כעבור שבוע הגיעה תוצאת הניקור: אותו חיידק, שתקף אותי בפעם הראשונה, ממשיך לקונן ברגל ו לגרום לזיהום. נקבע תור לניתוח והמנתח היה אחד מבכירי הרופאים במחלקה, שעל פי לבושו נראה אולי כחקלאי במושב או בקיבוץ אולם עד מהרה הוא נתגלה כמלאך ה' צ-באות. במשך כל ימי האשפוז בא לבקרני מדי יום ולעודד אותי והרגשתי כמעט כמו בגן עדן. למזלי זכיתי בעוד כמה שעות של קורת רוח שם. מדי יום התקיימו תפילות במניין ואף במספר מניינים לכל תפילה ואפילו שיעור בדף היומי התקיים שם בימי ראשון עד חמישי. כל אימת שיכולתי הקפדתי להתפלל במניין וללמוד. השיעור היווה חוויה יוצאת הכלל בתנאים הקיימים. המשך אי"ה בשבוע הבא.