../images/Emo32.gifהיום החלטתי לא לשתוק יותר../images/Emo46.gif
חזרנו עכשיו מטיול ספונטני בפארק להורדת החמין. בעוד אנחנו הולכים להנאתינו, פיונה רצה ומשתובבת בין האנשים-קפצה לה לאגם והצחיקה את כולם. נורא פסטורלי- המון משפחות, עגלות, ליצנים, אופנים, מוזיקה נעימה
. המשכנו ללכת ופיונה רצה לכיוון סב ונכדו שיחקו בכדור והיו בערך 20 מטר מאיתנו. הסב לקח את הכדור
והטיח בעוצמה בפיונה. את ה"בום" שמענו טוב מאד
. נשארתי המומה
. בעוד אני עסוקה בהלם שלי (כנ"ל המהמם שסירב להאמין מה קרה), לקח הסב את הכדור והטיח אותו ברגליו של הנכד. החלטתי שעד כאן
. מספיק
. ביקשתי מהמהמם שיחזיק את תיקי, הלכתי לנכד, לקחתי את הכדור וזרקתי על הסב אבל בעדינות(לפעמים חבל לי שאני כל כך מאופקת). הוא בא לבעוט בי, דיבר רוסית ועשה תנועת יד לביטול דברי העצבניים. אם הוא לא היה קשיש מסכן והכוחות לא היו מאוזנים, הייתי אומרת לו עוד כמה דברים. כל כך כעסתי. כל כך נעלבתי
. עכשיו תגידו לי ש"להחזיר" לו זה אותו דבר ולא פותר? אני לא בטוחה שאני מסכימה. כי לשתוק על זה ולהתעלם זה הינו הך להפרות את ההתנהגות הזו ולתת לה לגיטימציה. זריקת הכדור לא היתה חזקה בכלל ובדיעבד רק היא לא היתה במקום
(אבל תאמינו לי שהיא היתה ממש חלשה. רעדו הידיים
). אבל נמאס לי לשתוק על דברים כאלה! כל חיי אני מוותרת, שותקת וכועסת על עצמי אח"כ. די! אני עדיין בהלם ממה שעשיתי. לא כי אני חושבת שזה לא בסדר, אלא כי החלטתי להגיב. זה היה פשוט מזעזע. כלבה שכל פשעה היה לעבור לידם, אפילו לא נגעה בכדור וחטפה כזו מהלומה. זהו.