תמר בורנשטין
New member
../images/Emo41.gifעלילות יואש../images/Emo41.gif סיפור מרתק בהמשכי
ם!
פרק א' - יואש שוקע בזכרונות
יואש גלבוע, בנו של סוחר התכשיטים האמיד - מה הוא חסר? מכוניתו האדומה של אביו מעוררת את קנאתם של כל ילדי בית הספר אליו. בדרכו הביתה מן החנות מתעכב אבא ליד בית הספר כדי להסיעו הביתה ואז עטים הילדים על המכונית כעדת דבורים ובודקים את הצמיגים, את הפנסים, את הצופר... אם תשאלו את יואש מה הוא מעדיף: לנסוע הביתה במכונית המפוארת של אביו או ללכת בחברת חבריו, מיד, בלי להרהר עמוקות יענה לכם: - מובן מאליו כי אני מעדיף הליכה ברגל בחברת רעיי על נסיעה! מזה ימים אחדים הוא מהלך בכיתה קודר ומשועמם. לא פעם ניסתה המורה לדובב אותו, אולם הוא השכיל להתחמק מפניותיה בטענה כי מיחושי ראש מעיקים עליו. בועז, חברו הטוב ביותר, עוקב אחריו בזווית עינו מן הספסל האחרון. גם הוא מנסה לחקור אותו ולברר אם בריאותו התרופפה וגם הוא אינו מציל מפי יואש מילה ברורה. הוא ירד במדרגות בית הספר הרחבות. "הלוואי ואבא לא יבוא היום לאספני במכונית!" הרהר יואש ובצעדים חפוזים דרך על השביל המרוצף, נדחף מפעם לפעם על ידי חבריו לדרך. היום לא באה משאלתו על סיפוקה וליד שער היציאה ידע כבר כי אביו ממתין לו. - יואש, יואש! אביך מחכה לך! - קראו הילדים לעברו ובקריאתם ניסו להעלים את הקנאה המבצבצת בגרונם. - אני יודע, אני יודע! - אמר יואש כלאחר יד. הילדים נחפזו לפנות לפניו את הדרך. אבא פתח את דלת המכונית והוא שקע במושב הרך. - שלום, בני! אמר האב והתניע את המכונית. יואש החזיר "שלום" חטוף, האב הצית סיגריה, הישיר את מבטו לפניו ובלי להפנות ראשו אל בנו אמר: - אני מאמין כי בקרוב יסתיים העניין בהצלחה. יואש חש כי צמרמורת מרטיטה את גופו. בשרו נעשה חידודין-חידודין ואם כי ידע את פשרם של דברי אביו, שאלה אותו בקול רפה: - מה כוונת דבריך, אבא, מה טיבו של העניין? - כוונתי למכירה המזופתת הזאת. יום יום פוקד אותי קונה אחר והוא בוחן ובודק את החנות. בקפדנות רבה הוא בוחן אותה, משל סוס מירוצים היא. לא כן היום, היום בא הקונה המקווה. דברים של מה בכך טעונים עוד הסדר בינינו ואני אפטר מן החנות. לאחר מכן יבוא תורו של הבית. - מה? גם את הבית אתה מוכר? - תלה יואש מבט תמה באביו. - מה צורך לנו בבית? הן אנו נוסעים מכאן! - אין לי כל רצון לנסוע - אמר יואש והשפיל את עיניו. ירא היה את זעמו של אביו. - מה אתה מבין בעסקים? - נתכעס אביו - מוטב אפוא כי לא תתערב בעניינים שאינם נוגעים לך. סמוך עליי. אביך מבין בעסקים. במכונית השתררה דומייה. עלבון צורב תקף את יואש והוא נשך שפתיו. המכונית הוסיפה להחליק על פני הכביש בהילוך נטול רעש. עמודי חשמל, שדירות מוריקות, בתים נסים בחופזה אחורה, בשני צדי הכביש, אנשים נחפזים לארוחת-צהריים. עקרות בית עמוסות סלים לעייפה משרכות דרכיהן לאורך המדרכות. ילדים עם ילקוטים על השכם חוצים את הרחובות. בשדירה מצילה מטיילים תינוקות בלוויית אמותיהם. עגלת נפט עוברת לפניהם והעגלון מצלצל בפעמון גדול. מוכר הקרח תוקע בפיו משרוקית ונשים עם סלים קרבות בריצה אליו... "האמנם יהיה עליי להיפרד מכל אלה, חשב יואש, ולנדוד אל ארץ זרה, אל ארץ אשר אין לי אליה ולא כלום? לא אוכל לשאת זאת! לא אוכל!" בהגיעם את הבית העמיד אבא את המכונית במוסך הקטן ואילו יואש עבר בין ערוגות הפרחים המובילות אל הכניסה. "אינני מבין! אינני מבין! הוגיע את מוחו - אילו בא אליי מאן דהו והסביר לי את הסיבה לרצונם של הוריי לעזוב את הארץ. מה חסר לנו כאן? יש לנו בית, גם חנות, גם מכונית. ביתנו מלא כל טוב. מה אפוא ממריץ את הוריי לעזוב מאחוריהם הכל ולנדוד לאותה ארץ שנואה אשר את שמה אינני רוצה להעלות על שפתותיי?" - אומרים "שלום"! - נשמע לפתע קולה של אמו. - שלום, אמא! - אמר יואש. - לא ראיתיך. - מדוע אתה כה חמוץ? האם קיבלת "בלתי מספיק" במבחן? לו היית לומד וחוזר על החומר וממעט בהתרוצצות בחברת פרחחים וזכית לציון טוב. - לא קיבלתי "בלתי מספיק", המורה עוד לא החזיר לנו את המבחנים, ובאשר לפרחחים - הווי ידוע לך כי בועז איננו פרחח. הוא נמנה על התלמידים הטובים ביותר בכיתה. - כלום אינך יודע מה מוצאו? כלום לא ידעת איפה הוא גר? - יודע גם יודע! - השיב לה יואש, - בבקשה ממך, אמא היקרה, כמה זמן חלף מאז התגוררנו גם אנו באותם הבתים? הן פעם היו הצריפים שלנו צמודים ממש זה לזה. ובכן, בועז הוא חברי הטוב ביותר - אמר בהרמת קול. - מצא לו חבר! נתכעסה אמו ועזבה את החדר. יואש ישב ולא זז ממקומו. נעל אחת חלץ והיא בידו: השנייה נעולה עוד על רגלו. "מדוע רוגזת אמי על בועז? מדוע רוצים הוריי לעזוב את הארץ? מדוע כה משונים האנשים המבוגרים? יתכן מאוד ולבועז ידועה התשובה על השאלות המנקרות במוחי. עליי לבקר בביתו ולבוא איתו בדברים" - הרהורים אלה ריתקו אותו אל מקומו. - עודך יושב כך ומחזיק את הנעל ביד? - הצטלצל קולה של האם מחדר האוכל, - כלום לא הספיקה לך השעה לחלוץ גם את הנעל השנייה? ארוחת הצהריים מוכנה כבר ואנחנו יושבים ומחכים לך. - מיד אבוא - אמר יואש ומיהר לחלוץ את נעלו השנייה. - אל תשכח ליטול את ידיך - הזכירה לו האם. "וכי תינוק אני בעיניה כי השכם וערב תזכיר לי ליטול את ידיי לפני הארוחה, לנעול נעלי בית. הנה בועז יושב אל השולחן ורגליו יחפות, מכנסי התעמלות לגופו ובלי גופייה: אף על פי כן אין אמו גוערת בו. ואינה מרבה לשאול: "האם נטלת ידיך? האם נעלת נעלי בית? ומה אם אשים על כפות רגליי סנדלים, אם לא אחלוץ את הנעליים כלל? מה הרע בכך? שמא מבהילות את אמא עיניה הבולשות של שכנתנו רוזה כאשר זו מטיחה כלפיה: הכיצד? איך את יכולה להרשות לבנך להתהלך בנעליים בבית? אהה סלחי לי! לפתייה כמותי! שכחתי כי בימים עברו התגוררתם בצריף ושם רגילים הייתם להלך יחפים בכל שעות היום." יואש מיהר להשיג את נעלי הבית מתחת למיטה. "הוריי ודאי מחכים לי ליד השולחן הערוך כהלכה" - הרהר יואש. - "הצלחות מבריקות בלובנן ולידן כפיות, מזלגות גדולים וקטנים, סכינים גדולים וסכינים קטנים. מי חכם ולא יסתבך בענייני נימוסין אלה? מי גדול וייסב אל השולחן ככתוב בספר הנימוסין החדש אשר קנתה אמא". דמיונו לא הטעה אותו וכאשר תיאר לפניו את חדר האוכל כן הוא נתגלה לעיניו בבואו לאכול ארוחת צהריים. כף, מזלג וסכין ערוכים בקפדנות ליד כל צלחת, משל טור חיילים ניצב לפניו. הוא ישב במקומו הקבוע, פרש מפית על ברכיו ושקד על מלאכת האכילה בהתאמה מלאה עם הוראותיה של אמא. שיחת ההורים קלחה הלאה. - ובכן, דבורה, - המשיך האב - קונה זה רוצה לקנות מיד את החנות ואני מקווה כי עוד השבוע יסתיים המשא ומתן. - ומה בדבר הבית - גברה התעניינותה של האם - האם יבואו קונים לראותו? - אני הייתי אצל מתווך דירות - השיב לה האב בנעימה של ביטחון - והוא הבטיח לי לשלוח אלינו קונה עוד הערב, מה הבעייה? מי לא ישמח לרכוש בית כזה? - ונכון, ואני מקווה כי במחיר הגון נמכרנו - אמרה האם וקינחה את פיה במפית צחורה.
ם!
