תהני אנשושית!
ומכיוון שאינני יכולה לחכות נוו לונגר (חיכיתי לעוף כבר מיום שישי
): אוקיי, אז ביום.............. שלישי? *שיעול* יום מקולל *שיעול* עירא (ילד מיוחד בעל הקפות עולם יותר מיוחדות) הציע שנעשה בחירות בכיתה: ארבעה נציגים, כל אחד יספר על מצע בחירות של מפלגה אחרת - מכל הבחינות. אניווי, בהיותנו כיתה חילונית עד מאוד, בחרנו ב
ליכוד,
שינוי,
העבודה ו
מרצ. אניווי, אז הם שקדו על ההכנות... ביום שישי היו אמורים להיגע אלינו אנשים לספר לנו משהו במשך ארבע שעות על משהו
... אבל הם לא באו. ולא הבאנו את החומר של השעה שנשארה (סניף?) כי התכוננו לעשות את הבחירות, אז היה נחמד, עשינו את זה כל היום... אניווי, הסתבר שרוב הכיתה (חוץ מאחד
) נקרעו (רגשית?
) בין מרצ לשינוי. לא הסתמכנו על הפוילטיקאים *שיעול* טומי לפיד *שיעול*, אלא על המפלגה עצמה, על הערכים שלה, בלה בלה בלה.... אניווי, נכנסנו לקטע בצורה קשה. ויכוחים פוליטיים התקיימו בכל שנייה ניתנת (כ-ל יום שישי, כמעט כל שיעור אחר, בהפסקות, עם המורים, תלמידים אחרים, הורים, המוכר ב"זורבה"...).... וזה היה ממש... מיוחד כזה. מוזר. "אני נקרעת בין מרצ לשינוי!" "תצביעי מרצ." "אבל, מה, אין סיכוי שחוזרים לגבולות 67´!
" "כן, אבל מרצ לא תהיה מספר אחד, וגם לא שתיים או שלוש - מה שאומר שאין סיכוי שהיא תוכל לפעול בגדול במישור המדיני, אבל תפעל בענק בקטע החברתי." "כן, אבל הקטע החברתי ממש דומה לזה של שינוי." "נכון." "ושינוי גם לא תפעל כל כך בקטע החברתי. מה גם שמרצ כבר העבירה לפחות 20 חוקים חברתיים, שינוי לאעשתה כלום - ואני גם בספק אם תעשה. בכל ציטוט או תשדיר שלהם הם מדברים על הנושא המדיני, או על החרדים - באופן שכמעט גובל בגזענות!" "נכון, מרצ באמת יותר מבוססת." "אבל יוסי שריד הוא כזה... ארר!" "שלא לדבר על טומי לפיד!" "וראיתם את הפלייר עם ה´למה מי שלובש כובע כזה... למה? כובע´? כאילו אנחנו לא אותו עם." "נכון. גם הפלייר של מרצ עם הציטוטים של ה´וואלה?´ - במיוחד ההוא על הקהילה ההומו-לסבית..." "נכון. לטומי לפיד באמת יש פה גדול
" וכך הלאה וכך הלאה... (נסחפתי טיפה, התחלתי לריב עם עצמי...
) אניווי, היה מיוחד.
אווו, רוצים לראות מה כתבתי היום ביומן האורייני?! *זה נשמע הרבה יותר מדי מתלהב...
* כל שיעור הבעה, 10 דקות ראשונות אנחנו כותבים על מה שבא לנו (נושאים שכבר נכתבו עליהם: "כמה שאין לי כוח לכתוב", "כמה שאין לי רעיון לכתוב", "למה אני שונאת תירס"... "סרטים", "מוזיקה", "פורום באג", "אני הולכת לפגוש את לאנה", "פגשתי את לאנה"... "פרחות"... רק כמה מהדברים שאנשים בכיתה שלי כתבו עליהם
) אניווי:
חופש (או: מיכל ברגע של יאוש)|סדגש הפעם היה לי דחף רציני ביותר לכתוב על מחר: מחר יום הבחירות. ומכיוון שאני מנחשת שכבר לא יצא מהן כלום, למחר יש משמעות גדולה יותר. מחר חופש
אז בהתעלמות כמעט מוחלטת מהבחירות הקרבות ובאות (דברתי עליהן מספיק...), אני אכתוב על האושר הבלתי-נמנע שמסב לי החופש הזה. נכון שזה רק יום אחד של חופש, באווירה פסימית למדי... אבל בגלל סיבה אחת החופש הזה גורם לי לכזאת הנאה: זה יום שלישי. אם תשאלי את חבריי (וגם עוד כמה אנשים שסתם ספרתי להם), תדעי שבעולם על-פי מיכל, יום שלישי נחשב ליום המקולל מכל. וכי למה? פשוט מאוד. שעתיים ערבית
אני יודעת. אפילו המחשבה על כך גורמת לי לרעוד. בהגזמה קטנה (ביותר), אודה לפנייך שערבית זה המקור לכל מה שרע בעולם. וזה כולל את כל הפרסומות שעולות כל הזמן באינטרנט! אלוהים, כמה שאני שונאת ערבית! ולא, זה לא בגלל המצב הבטחוני, או הפלסטינאים, או סתם סטיגמות - פשוט בגלל ש... ככה! למה, למה למה למה אני חייבת ללמוד את זה?! אין לי בעיה לא ללמוד את זה... ולשלש את מספר השיעורים באנגלית. או בלשון. או בכל מקצוע אחר! אבל... אבל... ערבית?! אני כל כך גרועה בזה שזה מפחיד! קבלתי *חמש* במבחן. חמש! מתוך 117
(תמר הרגע אמרה לי שזה היה בכלל 120. יופי. גם לספור אני לא יודעת) אז אני כשלון בערבית. מה עם זה? לפחות יש חופש ביום שלישי...
היום הייתי בשוונג בגלל חוסר חמור בעוף. וכואבת לי הכתף!
ויהיה לי קר. מאוד.
מקווה שתתגעגעו, המונים-המוניםםםםם
, תפוחי- דניאל. 
[למרות שיש את זה כבר בחתימה
]
