זה מה ששמיעה רצופה בעליל של אוטוביוגרפיה עשתה
לי. מוקדש באהבה רבה לכל חברי הפורום באשר הם ולכנסיית השכל. מקווה שתאהבו את פרי עטי (או יותר נכון מקלדתי) מכתבי אהבה, נאצה,צ'קים בלי כיסוי ושאר ירקות יתקבלו בברכה
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ עשן לבן סמיך מקהה את הראייה ורוח חמה של תחילת הקיץ מנשבת באדישות מופגנת. העצבנות גוברת מדקה לדקה, כיוון אחרון,במה רחבה,כיסאות ריקים ניבטים אליהם. מעשנים בשרשרת, צוחקים ומפרים את הדממה בין אקורד אחד לשני. השמש מתחילה לשקוע ושמי דימדומים נפרשים מעליהם. קולות הכיוונים גוועים ובמקומם ממלאים את החלל קולות החיים שבחוץ. לוקחים נשימה עמוקה אחרונה כמו לפני קפיצה אל תוך מים עמוקים, חיוך אחרון,הנד ראש קל והם בחוץ. אורות במה בשלל צבעים חותכים את האפלה ונחים עליהם כמעיין הילת מלאכים. הם מתחילים לנגן ועם כל אקורד וצליל שחומק החוצה אל בין הצללים הם מאבדים כל תחושה ונותנים לעצמם להיסחף עם כולם פנימה אל תוך המוזיקה. והחיים האחרים רוגשים וגועשים למולם, קצב התופים מתמזג עם קצב פעימות ליבם והם נותנים לשירים לקחת אותם אל תוך שלווה ועירפול חושים. ורק הוא עומד שם כאילו לבד. פורט על מיתרי הגיטרה באצבעותיו עוצם עינים ונותן לשירים לזרום מתוכו. אדרנלין מהול באלכוהול זורם בדמו וצלילים עמוקים וחדים פורצים מתוכו. שטוף זיעה הוא ממשיך לפרוט על הגיטרה ולשיר, העייפות גוברת בתוכו אך הוא לא נכנע לה, הצלילים שבוקעים מתוכו כאילו נבחרו בקפידה,עוברים בין כולם נוגעים ולא נוגעים,לוחשים,מתעתעים,מרגיעים,מכאיבים... ושירים מתחלפים בקצב מסחרר והנה כמעט שהסוף כבר נושק. הם משוועים להדרן כאילו היה להם כאוויר לנשימה ושוב מוסיקה מתנגנת. ופתאום הכל נמוג. המנגינה גוועת,האולם מתרוקן והחיים שמילאו את האולם נעלמים אל תוך הלילה. לאט לאט הם אוספים את כלי נגינתם נותנים מבט חטוף ואחרון באולם הריק המלא בשקט מחניק והולכים. והוא? בתוכו המנגינה לא גוועת לעולם. הוא יודע שגם ברגע הכי בודד הוא יוכל שוב לעצום עיניים לאחוז בגיטרה,ללטוף למיתריה ולחזור אל אותו קסם רגעי כשיבה אל אישה אהובה וניצחית שאיננה עוזבת לעולם...