ילדים משחקים באש/גיל רובין
לשטוף ת'עיניים.. (מתוך צבעים ברשת.) מה דעתכן? הנרטיב הציוני-לאומני, זה שבעל-כורחנו מכתיב את סדר היום, מטיף את אידיאולגית הדמים שלו אל תוך בתי הספר, בחמישה ימים שכולם על טהרת הצבא: שינה באולהים – כמו בצבא, אימוני כושר – כמו בצבא, והנה זה בא, גולת הכותרת – מטווח! כמו בצבא. התלמידים מגיעים למחנה אימונים, עוטים מדים, צופים בערגה בדגלי ישראל כשמאחוריהם השמש השוקעת, רואים את ההרמוניה המשתררת למראית-עין כשיש פקודים ויש מפקד, וחוזרים הביתה, חדורים באידיאלוגית המלחמה, או בלשון הצה"לית – מורעלים (אכן צריך להיות מורעל כדי לחשוב כך), מוכנים יותר מאי פעם לשלוש שנים של תרומה למירור חיי הפלשתינים, ואולי, אם המפקד היה מספיק כריזמטי, אולי מוכנים גם לקפח חייהם כ`גיבורים` למען המולדת. הסרבנים, אלה שלא מוכנים לתת יד למעשייה הצבאית נענשים: נכלאים, בלי סיבה מוצדקת, בבית הספר בכל יום עד השעה שתיים. אפילו אין הזדמנות לשימוע מול בית דין צבאי. האקט המטורף הזה, בו מקבצים בני 16 אל תוך מסגרת צבאית – בשעה שהם אמורים ללמוד, או לפחות לעשות כל דבר שהוא תמים יותר מאשר לירות בנשק, הוא כפייה של השקפת עולם פוליטית על מערכת החינוך: לפיו הצבא הוא הכל והכל הוא הצבא, שימוש בנשק הוא חלק בלתי נפרד מהחיים כאן, לצבא ערך זהה ללימודי תרבות או קרוא וכתוב, ושיש לנו, כאזרחים וחיילים לעתיד חובה להצטרף למלחמה הזאת, ויפה שעה אחת קודם. נערים שטרם גיבשו דעה פוליטית, נאלצים להאמין שהמלחמה הנוכחית כפויה. שהיא בלתי נמנעת. שלא היה ניתן לעצור מבעדה ושלא ניתן לעשות זאת גם עכשיו. מלחמת קיום ומנצח בה יש רק אחד. יש כאלה שמסכימים לצאת, ובלבד שייתנו להם פטור מהירי במטווח. אך לצאת לגדנ”ע בלי פטור, או לצאת עם זה היינו הך: הנשק הוא לא הרע שבגדנ”ע, אלא רק הממשיות שלו. לכן, הסירוב לצאת, כתיכוניסטים, חייב להיות טוטאלי. אסור לקחת חלק בטירוף הזה. אסור לתת לבתי הספר להטיף לנו מלחמה.
לשטוף ת'עיניים.. (מתוך צבעים ברשת.) מה דעתכן? הנרטיב הציוני-לאומני, זה שבעל-כורחנו מכתיב את סדר היום, מטיף את אידיאולגית הדמים שלו אל תוך בתי הספר, בחמישה ימים שכולם על טהרת הצבא: שינה באולהים – כמו בצבא, אימוני כושר – כמו בצבא, והנה זה בא, גולת הכותרת – מטווח! כמו בצבא. התלמידים מגיעים למחנה אימונים, עוטים מדים, צופים בערגה בדגלי ישראל כשמאחוריהם השמש השוקעת, רואים את ההרמוניה המשתררת למראית-עין כשיש פקודים ויש מפקד, וחוזרים הביתה, חדורים באידיאלוגית המלחמה, או בלשון הצה"לית – מורעלים (אכן צריך להיות מורעל כדי לחשוב כך), מוכנים יותר מאי פעם לשלוש שנים של תרומה למירור חיי הפלשתינים, ואולי, אם המפקד היה מספיק כריזמטי, אולי מוכנים גם לקפח חייהם כ`גיבורים` למען המולדת. הסרבנים, אלה שלא מוכנים לתת יד למעשייה הצבאית נענשים: נכלאים, בלי סיבה מוצדקת, בבית הספר בכל יום עד השעה שתיים. אפילו אין הזדמנות לשימוע מול בית דין צבאי. האקט המטורף הזה, בו מקבצים בני 16 אל תוך מסגרת צבאית – בשעה שהם אמורים ללמוד, או לפחות לעשות כל דבר שהוא תמים יותר מאשר לירות בנשק, הוא כפייה של השקפת עולם פוליטית על מערכת החינוך: לפיו הצבא הוא הכל והכל הוא הצבא, שימוש בנשק הוא חלק בלתי נפרד מהחיים כאן, לצבא ערך זהה ללימודי תרבות או קרוא וכתוב, ושיש לנו, כאזרחים וחיילים לעתיד חובה להצטרף למלחמה הזאת, ויפה שעה אחת קודם. נערים שטרם גיבשו דעה פוליטית, נאלצים להאמין שהמלחמה הנוכחית כפויה. שהיא בלתי נמנעת. שלא היה ניתן לעצור מבעדה ושלא ניתן לעשות זאת גם עכשיו. מלחמת קיום ומנצח בה יש רק אחד. יש כאלה שמסכימים לצאת, ובלבד שייתנו להם פטור מהירי במטווח. אך לצאת לגדנ”ע בלי פטור, או לצאת עם זה היינו הך: הנשק הוא לא הרע שבגדנ”ע, אלא רק הממשיות שלו. לכן, הסירוב לצאת, כתיכוניסטים, חייב להיות טוטאלי. אסור לקחת חלק בטירוף הזה. אסור לתת לבתי הספר להטיף לנו מלחמה.
