skaatushonet
New member
../images/Emo32.gifפרק 19
בפרק הקודם: הייתי מבולבלת, אבל המשכתי לרוץ. ואז בעודי חוצה את הכביש, שומעת צרחות של אנשים, הרגשתי חבטה חזקה בבטן ובראש. חושך. פרק 19 פתחתי את העיינים. ראיתי מולי את רן,ואת אנה לידו...ועוד כמה אנשים לא מוכרים. הראש שלי התפוצץ,בעיקר בגלל הסירנות של ניידת אמבולנס שהגיעה. "מה קרה?" שאלתי את רן...לא מבינה מה כולם עושים פה,מה אני עושה על הריצפה.. "התנגשת באוטו.תודה לא-ל שהתעוררת!איך דאגתי לך" "יותר מידי" שמעתי את אנה לוחשת. פינו אותי לבית החולים וקראו להורים שלי שיבואו. עשו לי המון בדיקות וזה היה מעייף,אבל רן היה כל הזמן לידי וזה עודד אותי. הרופאים אמרו שיש לי "זעזוע מוח קל",שלחו אותי לבית ואמרו לי שאני צריכה לנוח הרבה. "אני אלווה אותך לבית,אני לא רוצה שתלכי לבד.." "בסדר,אם אתה רוצה" עניתי לו,מחייכת. בדרך לבית,רציתי לעלות במדרגות,אבל מעדתי קצת. רן תפס אותי בחזקה בבטן. "איייי" צעקתי. הוא עזב אותי ולא הבין מה יש לי. הרמתי קצת את החולצה וגיליתי שכל הבטן שלי כחולה-שטפי דם בבטן. "אלוהים ישמור!!" רן פתח את העיינים שלו לגודל של ינשוף. "את בסדר?הכאבתי לך?" "כן,כן אני בסדר" הרמתי את הראש והסתכלתי עליו. הוא נראה כל כך חמוד כשהוא מודאג.. "אני בסדר.." חזרתי,מסתכלת לו בעיינים. היינו קרובים מאוד..קרובים יותר מידי. "אהה,אני צריכה לעלות לבית..אתה רוצה לעלות לשתות משהו?" הצעתי בנימוס. "לא,זה בסדר תודה" הוא אמר הייתה לי סחרחורת,איבדתי קצת את השיווי משקל שלי..ונשענתי עליו. "את צריכה לנוח" הוא אמר "אני אעלה איתך בכל זאת,שלא תיפלי במדרגות או משהו". לא כל כך רציתי,אבל לא היה לי כח להגיד לו לא. "את יודעת ליאל...אני מצטער על מה שקרה...אני מרגיש שזה באשמתי" הוא אמר,בעוד שאני מנסה לטפס במדרגות והוא עוזר לי. ניסיתי להזכר במה שקרה לפני התאונה. נזכרתי בחנה,נזכרתי בשיחה שלי עם רן ואנה...איך שהתעצבנתי עליהם. "לא..זה בסדר רן,אני זאת שצריכה לבקש סליחה,סתם צעקתי עלייך.." אמרתי,נבוכה. "לא" הוא קטע אותי. "אני מצטער,אני מצטער על זה שלא הקשבתי ללב שלי כמו בהתחלה" שתקתי,נשמתי עמוק,מסתכלת לתוך עייניו ומנסה להבין מה הוא רוצה להגיד לי. "מה אתה מנסה להגיד?" הסתכלתי עליו,מסתכלת לו בעיינים בריכוז. התרכזתי כל כך חזק,עד שהייתה לי סחרחורת ומעדתי שוב. "את צריכה לנוח" הוא אמר,עולה עוד מדרגה. "לא..למה התכוונת?" שאלתי,עייפה מתמיד. "לא משנה ליאל,הרופא אמר שתנוחי,אני לא רוצה שיקרה לך עוד משהו..תעלי לבית" הוא ביקש. היה נראה כאילו הוא מתחרט על מה שאמר. "טוב.."אמרתי מיואשת,ועליתי הביתה. הגענו סוף סוף לבית המיוחל,אחרי 3 קומות שרן כמעט סחב אותי. "תודה" אמרתי. "אין על מה" הוא אמר,ונשק לי על הלחי..בעדינות. חייכתי אליו,מבויישת. הוא הסתובב ללכת,והסתובב חזרה. "ליאל?" "מה?" עניתי. "תשמרי על עצמך" הוא אמר. "אני אשמור,תודה" ישנתי לפחות 8 שעות. אני מרגישה קצת כמו מלכה,כולם מטפלים בי,מכינים לי אוכל.. למרות שהראש שלי עדיין כואב. הטלפון צלצל,זה היה רן. "הלו?" עניתי "ליאל?זאת אנה.רציתי להגיד לך,שאולי בגלל התאונה את לא זוכרת טוב,אבל רן חבר שלי,אז אני מבקשת ממך להתרחק ממנו.. אני אוהבת אותו והכי חשוב-הוא אוהב אותי.בסוף נתחתן,אני אומרת לך,אנחנו זוג מושלם,אז תתרחקי ממנו,הבנת? אהה,ותרגישי טוב"
בפרק הקודם: הייתי מבולבלת, אבל המשכתי לרוץ. ואז בעודי חוצה את הכביש, שומעת צרחות של אנשים, הרגשתי חבטה חזקה בבטן ובראש. חושך. פרק 19 פתחתי את העיינים. ראיתי מולי את רן,ואת אנה לידו...ועוד כמה אנשים לא מוכרים. הראש שלי התפוצץ,בעיקר בגלל הסירנות של ניידת אמבולנס שהגיעה. "מה קרה?" שאלתי את רן...לא מבינה מה כולם עושים פה,מה אני עושה על הריצפה.. "התנגשת באוטו.תודה לא-ל שהתעוררת!איך דאגתי לך" "יותר מידי" שמעתי את אנה לוחשת. פינו אותי לבית החולים וקראו להורים שלי שיבואו. עשו לי המון בדיקות וזה היה מעייף,אבל רן היה כל הזמן לידי וזה עודד אותי. הרופאים אמרו שיש לי "זעזוע מוח קל",שלחו אותי לבית ואמרו לי שאני צריכה לנוח הרבה. "אני אלווה אותך לבית,אני לא רוצה שתלכי לבד.." "בסדר,אם אתה רוצה" עניתי לו,מחייכת. בדרך לבית,רציתי לעלות במדרגות,אבל מעדתי קצת. רן תפס אותי בחזקה בבטן. "איייי" צעקתי. הוא עזב אותי ולא הבין מה יש לי. הרמתי קצת את החולצה וגיליתי שכל הבטן שלי כחולה-שטפי דם בבטן. "אלוהים ישמור!!" רן פתח את העיינים שלו לגודל של ינשוף. "את בסדר?הכאבתי לך?" "כן,כן אני בסדר" הרמתי את הראש והסתכלתי עליו. הוא נראה כל כך חמוד כשהוא מודאג.. "אני בסדר.." חזרתי,מסתכלת לו בעיינים. היינו קרובים מאוד..קרובים יותר מידי. "אהה,אני צריכה לעלות לבית..אתה רוצה לעלות לשתות משהו?" הצעתי בנימוס. "לא,זה בסדר תודה" הוא אמר הייתה לי סחרחורת,איבדתי קצת את השיווי משקל שלי..ונשענתי עליו. "את צריכה לנוח" הוא אמר "אני אעלה איתך בכל זאת,שלא תיפלי במדרגות או משהו". לא כל כך רציתי,אבל לא היה לי כח להגיד לו לא. "את יודעת ליאל...אני מצטער על מה שקרה...אני מרגיש שזה באשמתי" הוא אמר,בעוד שאני מנסה לטפס במדרגות והוא עוזר לי. ניסיתי להזכר במה שקרה לפני התאונה. נזכרתי בחנה,נזכרתי בשיחה שלי עם רן ואנה...איך שהתעצבנתי עליהם. "לא..זה בסדר רן,אני זאת שצריכה לבקש סליחה,סתם צעקתי עלייך.." אמרתי,נבוכה. "לא" הוא קטע אותי. "אני מצטער,אני מצטער על זה שלא הקשבתי ללב שלי כמו בהתחלה" שתקתי,נשמתי עמוק,מסתכלת לתוך עייניו ומנסה להבין מה הוא רוצה להגיד לי. "מה אתה מנסה להגיד?" הסתכלתי עליו,מסתכלת לו בעיינים בריכוז. התרכזתי כל כך חזק,עד שהייתה לי סחרחורת ומעדתי שוב. "את צריכה לנוח" הוא אמר,עולה עוד מדרגה. "לא..למה התכוונת?" שאלתי,עייפה מתמיד. "לא משנה ליאל,הרופא אמר שתנוחי,אני לא רוצה שיקרה לך עוד משהו..תעלי לבית" הוא ביקש. היה נראה כאילו הוא מתחרט על מה שאמר. "טוב.."אמרתי מיואשת,ועליתי הביתה. הגענו סוף סוף לבית המיוחל,אחרי 3 קומות שרן כמעט סחב אותי. "תודה" אמרתי. "אין על מה" הוא אמר,ונשק לי על הלחי..בעדינות. חייכתי אליו,מבויישת. הוא הסתובב ללכת,והסתובב חזרה. "ליאל?" "מה?" עניתי. "תשמרי על עצמך" הוא אמר. "אני אשמור,תודה" ישנתי לפחות 8 שעות. אני מרגישה קצת כמו מלכה,כולם מטפלים בי,מכינים לי אוכל.. למרות שהראש שלי עדיין כואב. הטלפון צלצל,זה היה רן. "הלו?" עניתי "ליאל?זאת אנה.רציתי להגיד לך,שאולי בגלל התאונה את לא זוכרת טוב,אבל רן חבר שלי,אז אני מבקשת ממך להתרחק ממנו.. אני אוהבת אותו והכי חשוב-הוא אוהב אותי.בסוף נתחתן,אני אומרת לך,אנחנו זוג מושלם,אז תתרחקי ממנו,הבנת? אהה,ותרגישי טוב"