skaatushonet
New member
../images/Emo32.gifפרק 16.
אני ממש מצטערת שלוקח לי שנים...באמת.אין לי זמן!! מצטערת כ"כ... בפרק הקודם: "אני אוהבת אותו חנה...אני אוהבת את רן" בכיתי.שוב. "ליאל...אני מבינה שאת אוהבת אותו...באמת.. אבל אולי את צריכה לנסות מישהו אחר? אולי את צריכה להתרענן קצת?" "אני לא רוצה מישהו אחר.." אמרתי בעצב. "אז אולי תעשי שוב את התרגיל הזה?שרן אולי יבין שוב שהוא אוהב אותך.." "ואם הוא לא אוהב אותי חנה?" התחלתי לבכות שוב. "אם הוא יראה אותי ויבין שהוא באמת לא אוהב אותי?" פרק 16: חזרתי הביתה,עצובה,בוכה. כשנכנסתי אמא ראתה אותה ושאלה מה קרה...אמרה שרן התקשר ואמר שאתקשר אליו ברגע שאוכל.. לא הגבתי.נכנסתי לחדר שלי,נעלתי את הדלת,והלכתי לישון. או לפחות ניסיתי. רציתי לנסות להדחיק את רן ממחשבותיי למשך זמן קצר.. אבל ברגע שעצמתי עיינים...המחשבות עליו הציפו אותי. הדמעות זלגו,בדיוק כשחשבתי שנגמרו לי. בכיתי ובכיתי...אבל בעיקר חשבתי עליו. חשבתי על הרגעים היפים שהיו לנו...ועל אלא שיכלו להיות. ואחרי זמן מה,נרדמתי. "ליאל...ליאל קומי!!!קומי נווו יש לך אורח..." אמא דפקה על הדלת בחזקה. קמתי והסתכלתי על השעון,מפהקת. 21:35. ישנתי 3 שעות. "אני קמה אני קמה!!" צעקתי. מי יכול לבוא בשעה כזאת? רק שזאת לא חנה...אין לי כח אליה. פתחתי את הדלת. "הוא מחכה לך בסלון".הסתכלתי עליה במבט עייף,והלכתי אחריה לסלון. זה היה...זה היה רן. "מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו,כבר לא עצבנית. "אני צריך לדבר איתך...על מה שקרה..." "אני לא מעוניינת" אמרתי בזריזות ופניתי אל החדר. "ליאל" הוא אמר,מבקש שאשאר. "ליאל" אמא אמרה.."תקשיבי לו.." "אמא?!מה את מתערבת?" "הוא פה כבר חצי שעה...מחכה שתקומי...אז זה בטח חשוב,לא?" נאנחתי. "בוא" אמרתי וסימנתי עם היד שיבוא לחדר. הוא קם ובא אחריי. התישבתי על המיטה,מורה לו לסגור את הדלת אחריו. "מה?" אמרתי ביהירות. "אין לי זמן,אני עייפה...שיהיה זריז" נהייתי קרירה. "אפשר לשבת?" הוא שאל,מקווה שאגיד כן. "תעשה מה שבא לך..." הוא התיישב. לא רציתי שישב.מטומטם. "תקשיבי אני...אני רוצה להתנצל" "אני לא מעוניינת בהתנצלויות.אם בשביל זה באת,אתה יכול ללכת.אתה יודע מאיפה היציאה" "אני רוצה שתקשיבי לי...את יכולה להקשיב לי??" הוא שאל,מתחרט על משפט הפתיחה שלו. "דבר.." אמרתי,נאנחת. "אני...אני מצטער שזה יצא ככה...באמת.אני יודע כמה נפגעת...אני רואה את זה.." הסתכלתי עליו במבט רצחני. "באמת שאני מצטער...על כל מה שעשיתי" הוא המשיך "לא התכוונתי לפגוע בך...לא התכוונתי שזה יצא ככה...באמת...לא רציתי להגיד לך את זה ככה.. אבל...אבל את התעקשת שאגיד לך..שאספר לך מה קרה לי.." "אז אתה מאשים אותי?זורק הכל עליי?אתה לא מתבייש?!" הוא הסתכל עליי,שוב מתחרט על המילים שהוא בחר להגיד. "לא..באמת לא התכוונתי שזה יצא ככה...אני באמת מצטער...אבל ליאל,זאת עובדה.." "עובדה בתחת שלי" אמרתי,וקמתי כדי לפתוח לו את הדלת. "ליאל...בבקשה שבי שניה...תתני לי להסביר לך!" הוא ביקש,כמעט שהתחנן. "הזדמנות אחרונה" אמרתי "וכדאי שתדע לבחור את המילים הנכונות להגיד" התיישבתי בחזרה. "אני מצטער...אנה באה...היא סיפרה לי שהיא עולה לארץ...בעוד חודשיים בערך" "זה בשביל זה באת?!לספר לי סיפורים על אנה??" "ליאל לכל הרוחות!! תקשיבי שניה!" הוא כמעט שצעק. "היא סיפרה לי שהיא התגעגעה אליי מאוד...ואמרתי לה שגם אני...כי זאת הייתה האמת." הוא הפסיק לשניה.חושב מה יאמר. "דיברנו...הצחקתי אותה..והיא..היא נישקה אותי" דמעות החלו לזלוג במורד לחיי שלי. "לא ידעתי מה לחשוב...ישנתי על זה בלילה...היא אמרה שהיא אוהבת אותי..ליאל אני...אני מצטער, אני אוהב אותה" הוא אמר,במבט מושפל. עכשיו כבר בכיתי. "רן...אני...אני כל כך נפגעתי ממך...גם עכשיו,אתה ממשיך לשלוח חצים ישר ללב שלי...אני לא יכולה...אני אוהבת אותך" אמרתי,מסתכלת לו בעיינים. הוא הסתכל עליי בחזרה,מבט כואב. "ליאל,אני מבין אותך באמת...ואני חייב להגיד שהיה לי טוב להיות איתך...באמת.הייתי מאושר..אבל חשבתי על אנה..לא עלייך,את מבינה?אני יודע שזה כואב לשמוע את זה באמת,אבל אני לא יכול להמשיך לשקר לך.." "לך" "מה??" הוא שאל. "פשוט..פשוט תלך.אני לא רוצה לראות אותך יותר,אני לא רוצה שתתקשר,פשוט...לך" הוא הסתכל עליי במבט עצוב,כואב. הוא החל לקום...צועד לעבר הדלת כשאני נשארת יושבת על המיטה,בוכה. "ליאל...אני מצטער"הוא אמר.ויצא. דיון: מה אתם חושבים שצריך לקרות עכשיו? ליאל צריכה לצאת עם גבר אחר?או להשאר נאמנה לרן? רן צריך להפד מאנה? אולי ליאל ורן בכלל לא נועדו זה לזו?? שתפו אותי
אוהבת!!!
אני ממש מצטערת שלוקח לי שנים...באמת.אין לי זמן!! מצטערת כ"כ... בפרק הקודם: "אני אוהבת אותו חנה...אני אוהבת את רן" בכיתי.שוב. "ליאל...אני מבינה שאת אוהבת אותו...באמת.. אבל אולי את צריכה לנסות מישהו אחר? אולי את צריכה להתרענן קצת?" "אני לא רוצה מישהו אחר.." אמרתי בעצב. "אז אולי תעשי שוב את התרגיל הזה?שרן אולי יבין שוב שהוא אוהב אותך.." "ואם הוא לא אוהב אותי חנה?" התחלתי לבכות שוב. "אם הוא יראה אותי ויבין שהוא באמת לא אוהב אותי?" פרק 16: חזרתי הביתה,עצובה,בוכה. כשנכנסתי אמא ראתה אותה ושאלה מה קרה...אמרה שרן התקשר ואמר שאתקשר אליו ברגע שאוכל.. לא הגבתי.נכנסתי לחדר שלי,נעלתי את הדלת,והלכתי לישון. או לפחות ניסיתי. רציתי לנסות להדחיק את רן ממחשבותיי למשך זמן קצר.. אבל ברגע שעצמתי עיינים...המחשבות עליו הציפו אותי. הדמעות זלגו,בדיוק כשחשבתי שנגמרו לי. בכיתי ובכיתי...אבל בעיקר חשבתי עליו. חשבתי על הרגעים היפים שהיו לנו...ועל אלא שיכלו להיות. ואחרי זמן מה,נרדמתי. "ליאל...ליאל קומי!!!קומי נווו יש לך אורח..." אמא דפקה על הדלת בחזקה. קמתי והסתכלתי על השעון,מפהקת. 21:35. ישנתי 3 שעות. "אני קמה אני קמה!!" צעקתי. מי יכול לבוא בשעה כזאת? רק שזאת לא חנה...אין לי כח אליה. פתחתי את הדלת. "הוא מחכה לך בסלון".הסתכלתי עליה במבט עייף,והלכתי אחריה לסלון. זה היה...זה היה רן. "מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו,כבר לא עצבנית. "אני צריך לדבר איתך...על מה שקרה..." "אני לא מעוניינת" אמרתי בזריזות ופניתי אל החדר. "ליאל" הוא אמר,מבקש שאשאר. "ליאל" אמא אמרה.."תקשיבי לו.." "אמא?!מה את מתערבת?" "הוא פה כבר חצי שעה...מחכה שתקומי...אז זה בטח חשוב,לא?" נאנחתי. "בוא" אמרתי וסימנתי עם היד שיבוא לחדר. הוא קם ובא אחריי. התישבתי על המיטה,מורה לו לסגור את הדלת אחריו. "מה?" אמרתי ביהירות. "אין לי זמן,אני עייפה...שיהיה זריז" נהייתי קרירה. "אפשר לשבת?" הוא שאל,מקווה שאגיד כן. "תעשה מה שבא לך..." הוא התיישב. לא רציתי שישב.מטומטם. "תקשיבי אני...אני רוצה להתנצל" "אני לא מעוניינת בהתנצלויות.אם בשביל זה באת,אתה יכול ללכת.אתה יודע מאיפה היציאה" "אני רוצה שתקשיבי לי...את יכולה להקשיב לי??" הוא שאל,מתחרט על משפט הפתיחה שלו. "דבר.." אמרתי,נאנחת. "אני...אני מצטער שזה יצא ככה...באמת.אני יודע כמה נפגעת...אני רואה את זה.." הסתכלתי עליו במבט רצחני. "באמת שאני מצטער...על כל מה שעשיתי" הוא המשיך "לא התכוונתי לפגוע בך...לא התכוונתי שזה יצא ככה...באמת...לא רציתי להגיד לך את זה ככה.. אבל...אבל את התעקשת שאגיד לך..שאספר לך מה קרה לי.." "אז אתה מאשים אותי?זורק הכל עליי?אתה לא מתבייש?!" הוא הסתכל עליי,שוב מתחרט על המילים שהוא בחר להגיד. "לא..באמת לא התכוונתי שזה יצא ככה...אני באמת מצטער...אבל ליאל,זאת עובדה.." "עובדה בתחת שלי" אמרתי,וקמתי כדי לפתוח לו את הדלת. "ליאל...בבקשה שבי שניה...תתני לי להסביר לך!" הוא ביקש,כמעט שהתחנן. "הזדמנות אחרונה" אמרתי "וכדאי שתדע לבחור את המילים הנכונות להגיד" התיישבתי בחזרה. "אני מצטער...אנה באה...היא סיפרה לי שהיא עולה לארץ...בעוד חודשיים בערך" "זה בשביל זה באת?!לספר לי סיפורים על אנה??" "ליאל לכל הרוחות!! תקשיבי שניה!" הוא כמעט שצעק. "היא סיפרה לי שהיא התגעגעה אליי מאוד...ואמרתי לה שגם אני...כי זאת הייתה האמת." הוא הפסיק לשניה.חושב מה יאמר. "דיברנו...הצחקתי אותה..והיא..היא נישקה אותי" דמעות החלו לזלוג במורד לחיי שלי. "לא ידעתי מה לחשוב...ישנתי על זה בלילה...היא אמרה שהיא אוהבת אותי..ליאל אני...אני מצטער, אני אוהב אותה" הוא אמר,במבט מושפל. עכשיו כבר בכיתי. "רן...אני...אני כל כך נפגעתי ממך...גם עכשיו,אתה ממשיך לשלוח חצים ישר ללב שלי...אני לא יכולה...אני אוהבת אותך" אמרתי,מסתכלת לו בעיינים. הוא הסתכל עליי בחזרה,מבט כואב. "ליאל,אני מבין אותך באמת...ואני חייב להגיד שהיה לי טוב להיות איתך...באמת.הייתי מאושר..אבל חשבתי על אנה..לא עלייך,את מבינה?אני יודע שזה כואב לשמוע את זה באמת,אבל אני לא יכול להמשיך לשקר לך.." "לך" "מה??" הוא שאל. "פשוט..פשוט תלך.אני לא רוצה לראות אותך יותר,אני לא רוצה שתתקשר,פשוט...לך" הוא הסתכל עליי במבט עצוב,כואב. הוא החל לקום...צועד לעבר הדלת כשאני נשארת יושבת על המיטה,בוכה. "ליאל...אני מצטער"הוא אמר.ויצא. דיון: מה אתם חושבים שצריך לקרות עכשיו? ליאל צריכה לצאת עם גבר אחר?או להשאר נאמנה לרן? רן צריך להפד מאנה? אולי ליאל ורן בכלל לא נועדו זה לזו?? שתפו אותי
אוהבת!!!
