../images/Emo32.gifפרק 12!!!!
נשמות שלי,מצטערת שזה מאוחר,לא הייתי בבית...תהנו!! בפרק הקודם: "לאא מה פתאום! אתה לא מפריע! נכון רן?" הסתכלתי עליו.פתאום שמתי לב שהוא קצת כועס. "לא,לא זה בסדר באמת.אני אבוא בפעם אחרת..אהה...תדברי איתי טוב יפיופית? בטלפון..אני אתקשר אלייך..ביי" "ביי,עידן...מצטערת.." אמרתי,עצובה. רן התיישב על הספסל,משלב ידיים. "אז,יפיופית קטנה,מי זה עידן?" פרק 12 אוחח יופי באמת,עד שסידרנו את העניינים עם זאתי... "איך קוראים לה?" שאלתי. "מה?" "איך קוראים לה?לידידה הכי טובה שלך...מצרפת" "אהה...מה זה קשור?" הוא שאל.מבולבל כתמיד. "זה לא קשור...אבל לא אמרת איך קוראים לה.." "קוראים לה אנה...ואל תנסי להתחמק בבקשה,מי זה עידן?ולמה הוא קורא לך 'יפיופית קטנה'?" אוף,כל כך אין לי כח למריבות עכשיו! "אני לא מתחמקת,ועידן,היה ידיד טוב מאוד שלי...אבל הוא נסע לארה"ב,לגור שם...בהתחלה היינו בקשר יומיומי כמעט...אבל אח"כ כבר לא היה לנו זמן...ולאט לאט הקשר דעך,והיום אנחנו ממש בקושי מדברים... רק בימי הולדת אנחנו מתקשרים לאחל מזל טוב.." "אהה." הוא עדיין כעס. הוא דרש לדעת למה הוא קורה לי 'יפיופית קטנה'.אפשר להבין אותו,בהתחשב בזה שהוא חבר שלי... "פעם הוא היה קורא לי 'יפיופית קטנה בעלת כנפיים שלי' כי תמיד חלמתי לעוף...וזה התקצר ל'יפיופית קטנה'... אני הייתי קוראת לו 'נסיך בעל פוטנציאל'" צחקתי. "זאת בדיחה פרטית" הסברתי,נזכרת באותם ימים של פעם... "אהה.בדיחה פרטית.." הוא חזר אחרי, והתחיל ללכת. "יש בעיה עם זה?" שאלתי,מתאפקת שלא להתעצבן. "לא,ממש לא" הוא אמר. "לאן את הולך? רן,אתה התחלת לבכות בגלל אנה! אני בסך הכל אומרת שלום לידיד וותיק" הוא הסתובב.הסתכלתי עליו,נאנחת. "רן,בבקשה..אתה ביקשת ממני שאבין אותך,אני מבקשת,תבין גם אותי..הוא ידיד שלי,עוד מהילדות...היינו בגן ביחד...בבקשה תנסה להבין" הסתכלתי לו בעיינים,כמעט שכחתי עד כמה הן יפות. "רן,בבקשה...אנחנו חייבים להבין אחד את השני...אם לא הקשר הזה בחיים לא ילך..." הוא הסתכל עליי,הבין שאני צודקת. "את צודקת,אני מצטער..פשוט,היה לי כל כך קשה לראות אותך מתחבקת עם גבר אחר..." "אתה יודע שאני שלך...אל תחשוב על שטויות טוב?" הוא נשק לי על המצח,שוב. חזרתי הביתה,איזה יום ארוך! רציתי להתקלח,לאכול וללכת לישון.. אבל בדיוק כשבאתי להכנס למקלחת,הפלאפון צלצל "אם את מרגישה אהבה היא לא..." "הלו?" עניתי,מבואסת מהרעיון שמקלחת לא תבוא בקרוב. "יפיופית קטנה שלי?זה עידן..." "אההה,עידן,נסיך קטן!מה שלומך?" דיברנו קצת.האמת,שמחתי לשמוע את הקול שלו.. "אז מה אתה עושה פה בארץ?" "אמממ,האמת,זה סיפור קצת עצוב...זה לא לטלפון,ואני גם רוצה לראות אותך,אפשר להפגש?" "בטח!! איזו שאלה.מתי?" "אבל זה לא יפריע לרן?מי זה באמת?" "אהה,רן,לא זה לא יפריע לו...והוא חבר שלי" אמרתי,כולי גאה. "אהה...חבר שלך" הוא חזר אחרי. יום למחרת,חיכיתי לו בתחנה המרכזית,בחנות שהוא אמר לי לחכות לו.. כשהוא הגיע,חיבקתי אותו חזק.התגעגעתי לריח שלו. טיילנו קצת,דיברנו. שאלתי אותו כ"כ הרבה שאלות! איך זה לגור בארץ אחרת?איך בבצפר?מה שונה שם? אבל הוא ענה,כהרגלו-עם המון סבלנות. לבסוף,שאלתי אותו שוב מה הוא עושה בארץ. "כמו שאמרתי לך...זה סיפור קצת עצוב...את זוכרת את הדוד סמי? אז הוא נפטר..מסרטן" "אוי...אני מצטערת...הוא היה הדוד האהוב עלייך לא?" אמרתי בפנים עצובות. "כן,אהבתי אותו מאוד..באנו כדי לקבור אותו פה..ואת לא צריכה להצטער..." "ומתי ההלוויה?" שאלתי "היא הייתה אתמול...זה היה היום הכי גרוע שהיה לי אי-פעם..אבל אחרי זה,כשראיתי אותך,הכל פתאום נעשה כל כך יפה...כאילו אין עצב בעולם הזה,כאילו אין רשע" הוא אמר,כל כך עצוב. "אני כל כך מצטערת עידן,אני יודעת עד כמה הוא היה חשוב בשבילך...אתה רוצה אולי שניסע לקבר שלו?" שאלתי בתמימות...היה לי כ"כ עצוב בשביל עידן,שהייתי מוכנה ללכת איתו לקבר... "למה לא?" הוא ענה,שמח. נסענו לקבר של הדוד סמי. הנחתי אבן על הקבר.עידן ואני דיברנו המון,לא שמנו לב לשעה. צללנו לתוך השיחות נפש כאילו לא היינו צריכים לעלות חזרה לקחת אוויר. "אם את מרגישה,אהבה היא לא חולשה.." הטלפון. "הלו?" עניתי. "ליאל??איפה את? את לא זוכרת שקבענו להפגש?" זה היה, זה היה הראל