תשמחי שזה כך. אין לך מושג במה זה
כרוך תמיד אצלנו. הבת שלי, לאחר כל מבחן וכל מיון, בטוחה, אבל ממש ממש, שהיא נכשלה, ש"בכלל זו היתה מלכתחילה חוצפה מצידי לחשוב שאני מתאימה למקום/מסלול/מקצוע כל כך יוקרתי וכו' ביד הדמיון הטובה עליה. הרבה אנשים חושבים, לאור התוצאות המבריקות, שהיא עושה עצמה, כאילו היא "מזייפת" - אבל לא! התיסכול והרגשת הכשלון באותם הרגעים ממש אמיתיים. היא לא נרגעת עד שמתקבלות תוצאות האמת, שתמיד תמיד מעולות. אני מדברת על ילדונת (בשבילי תהיה תמיד ילדונת), שסיימה שירות צבאי מוצלח מאד בממר"ם, תואר ראשון בהצטיינות יתירה (תוכנית המצויינים היוקרתית של הטכניון) ותואר שני - גם הוא בהצטיינות יתירה (מכון ויצמן). נוסעת בקרוב לההרווארד, להתחיל בדוקטוראט, בפרוייקט משותף למכון ויצמן ולהרווארד - בתחום הביואינפורמטיקה. והילדונת הזו כולה בת 25 ותמיד תמיד בטוחה שמה שעשתה - אפשר וצריך והיא יכלה לעשות הרבה יותר טוב, כולל הפסיכומטרי, שיום קבלת תוצאותיו הפכו ליום אבל רשמי - כי היא לא קיבלה 800, אלא קצת פחות... אני משתדלת לכתוב בהומור, אבל זה ממש לא קל. היא משלמת מחיר אישי מאד כבד על השאפתנות שלה ועל החתירה למצויינות. אנחנו ההורים, לצד תחושת הגאווה, תמיד עובדים קשה מאד כדי לאפשר לה את מיצוי הפוטנציאל מצד אחד, אבל גם לדאוג שלא יגבה לבבה ובצד ההצטיינות האישית, תנהל חיים רגילים של התנדבות ועזרה לזולת, חיי חברה עם חברויות - בנות וגם בנים.טיולים וחוויות של כל צעיר/ה בארץ הזאת, כולל כמובן הטיולים "הגדולים" בחו"ל עם המוצ'ילה על הגב.בהחלט לא קל.
