../images/Emo32.gifכתבתי סיפור
כתבתי סיפור ואני רוצה לשתף אותכם זה סיפור ראשון שאני כותבת ואני רוצה לשתף מישהו למרות שזה לא קשור כל כך אבל מאוד חשובה לי דעתכם כל תגובה אם אהבתם או לא תתקבל בברכה... אז ככה תזכרו זה סיפור ראשון שאני רושמת באה לי המוזה פתאום..כניראה שספרות מורחב משפיע עליי הסיפור: קמתי בבהלה בחלון אני רואה מלא אורות אדומים שעושים המון רעש. לא הבנתי לבשתי בגדים ויצאתי החוצה אפילו נעליים לא לבשתי כולם בחוץ מתרוצצים וכל הכביש מרוח בדם ומסביבי יש חלקי גופות ואני כמו משוגעת צורחת וצורחת ואז הכל נהיה שחור. התעוררתי בבית החולים אמא ואבא לידי שאלתי אותם מה קרה והם סיפרו לי הכל שהיה פיגוע ליד הבית שלי ושהתעלפתי יותר מזה הם לא ידעו הם היו בעבודה. אחרי כמה שעות שחררו אותי הבייתה אמא ואבא לא הניחו לי לדקה כל הזמן שאלו שאלות איך את מרגישה? את שותה את אוכלת? ועוד כל מיני שאלות מעצבנות שאני לא זוכרת כי בשלב כלשהו כבר לא הקשבתי. אחרי שכל החברים והחברות שמעו על הפיגוע התקשרו לשאול לשלומי לא סיפרתי להם שהתעלפתי כי אין לי כוח לשאלות מעצבנות אז אמרתי שהכל בסדר. איתי עדין לא יודע שהיה פיגוע אחרת הוא היה מתקשר כי אני יודעת כמה הוא אוהב אותי. אני ואיתי מכיר כבר מגיל קטן פעם היינו שכנים ואז הוא עבר רחוב אבל תמיד היינו בקשר. אנחנו חברים כמעט שנתיים מחר אנחנו חוגגים. עכשיו כבר לילה ואיתי עדין לא מתקשר הוא בטח אצל רוני או שהוא בקניון החדש אבל אין לו פלאפון אז אני לא יכולה לדבר איתו אז התקשרתי לבית שלו לברר איפה הוא אולי אני אקפוץ לבקר התקשרתי והטלפון צלצל וצלצל ואף אחד לא עונה. המשכתי לראות טלויזיה ופתאום באמצע התוכנית היה מבזק חדשות נותר לפרסום כל שמות הרוגי הפיגוע ואני שומעת לאט לאט לראות אולי מישהו מוכר למרות שלא ניראה לי הרי בטח הייתי יודעת ממזמן חוץ מזה שאיתי היה מספר לי הוא מכיר את כל האנשים בכל הרחובות. השמות בחדשות הולכים ומתרבים פתאום אני שומעת שם מוכר איתי ברקוביץ איתי מת מחר, כבר לא נחגוג שנתיים.
כתבתי סיפור ואני רוצה לשתף אותכם זה סיפור ראשון שאני כותבת ואני רוצה לשתף מישהו למרות שזה לא קשור כל כך אבל מאוד חשובה לי דעתכם כל תגובה אם אהבתם או לא תתקבל בברכה... אז ככה תזכרו זה סיפור ראשון שאני רושמת באה לי המוזה פתאום..כניראה שספרות מורחב משפיע עליי הסיפור: קמתי בבהלה בחלון אני רואה מלא אורות אדומים שעושים המון רעש. לא הבנתי לבשתי בגדים ויצאתי החוצה אפילו נעליים לא לבשתי כולם בחוץ מתרוצצים וכל הכביש מרוח בדם ומסביבי יש חלקי גופות ואני כמו משוגעת צורחת וצורחת ואז הכל נהיה שחור. התעוררתי בבית החולים אמא ואבא לידי שאלתי אותם מה קרה והם סיפרו לי הכל שהיה פיגוע ליד הבית שלי ושהתעלפתי יותר מזה הם לא ידעו הם היו בעבודה. אחרי כמה שעות שחררו אותי הבייתה אמא ואבא לא הניחו לי לדקה כל הזמן שאלו שאלות איך את מרגישה? את שותה את אוכלת? ועוד כל מיני שאלות מעצבנות שאני לא זוכרת כי בשלב כלשהו כבר לא הקשבתי. אחרי שכל החברים והחברות שמעו על הפיגוע התקשרו לשאול לשלומי לא סיפרתי להם שהתעלפתי כי אין לי כוח לשאלות מעצבנות אז אמרתי שהכל בסדר. איתי עדין לא יודע שהיה פיגוע אחרת הוא היה מתקשר כי אני יודעת כמה הוא אוהב אותי. אני ואיתי מכיר כבר מגיל קטן פעם היינו שכנים ואז הוא עבר רחוב אבל תמיד היינו בקשר. אנחנו חברים כמעט שנתיים מחר אנחנו חוגגים. עכשיו כבר לילה ואיתי עדין לא מתקשר הוא בטח אצל רוני או שהוא בקניון החדש אבל אין לו פלאפון אז אני לא יכולה לדבר איתו אז התקשרתי לבית שלו לברר איפה הוא אולי אני אקפוץ לבקר התקשרתי והטלפון צלצל וצלצל ואף אחד לא עונה. המשכתי לראות טלויזיה ופתאום באמצע התוכנית היה מבזק חדשות נותר לפרסום כל שמות הרוגי הפיגוע ואני שומעת לאט לאט לראות אולי מישהו מוכר למרות שלא ניראה לי הרי בטח הייתי יודעת ממזמן חוץ מזה שאיתי היה מספר לי הוא מכיר את כל האנשים בכל הרחובות. השמות בחדשות הולכים ומתרבים פתאום אני שומעת שם מוכר איתי ברקוביץ איתי מת מחר, כבר לא נחגוג שנתיים.
