../images/Emo32.gif כמו שהבטחתי....
הנה בערך הסיפור של מה שקרה לי בשבועיים האלה, הגירסה הכמעט מלאה (סליחה על הכמעט, אני ממש עייפה מכל מה שקרה עדיין......): טוב, קודם כל, אני רוצה להגיד שלא כל הסיבות למה שעשיתי מצויינות כאן, כי יש גם כמה סיבות אישיות שאני מעדיפה לא לספר עליהן.... אני מקווה שחלק מכם קוראים מעריב, כי ביום חמישי, פורסמה כתבה על ילדה שבלעה כדורים כדי להתאבד. לא, הילדה הזו היא לא אני, אבל היא מהכיתה שלי, וקודם כל, כמה עובדות בכתבה היו לא נכונות לפי מיטב ידיעתי....סיגל (שם בדוי), בלעה 41 כדורים, ולא 20. הכיתה שלנו ל-א התעללה בה, היא היתה אחת הילדות הכי אהובות בכיתה (וגם היחידה שהיה לה חבר......). ועכשיו לקשר של הסיפור הזה אלי.... בערך יומיים לפני המקרה, קרה לי משהו שגרם לי לעשות דבר נוראי. אני לא יכולה לספר מה קרה, אבל אני כל יכולה לספר, שישבתי בחדר ובכיתי נורא, חשבתי על כל מה שקורה לי, על החיים שליף ואיך הכל נראה לי מטופש פתאום, הכל נראה לי אידיוטי וילדותי, כל האנשים הצבועים שחיים מסביבי, כל הדברים שפוגעים בי וכבד אי אפשר לזוז הצידה כדי שזה יעבור ליד....היו מספריים על השידה שלי, ופתאום זה נראה לי כמו הפתרון היחיד, אולי אם אגרום לעצמי כאב אחד הכאב השני יחלוף....(רק בשביל שתדעו, ל-א ניסיתי להתאבד, לא היתה לי שום כוונה להתאבד עוד מההתחלה!) חתכתי את פרק היד שלי כמה פעמים, רק כמה שריטות שטחיות....לרגע, הכאב סיפק את הצורך להתעלם מהכאב האחר, אבל ברגע שהוא פסק, בפנים רק כאב יותר, אבל הייתי מוכנה לתת לזה הזדמנות לעבור, ולא להמשיך עם זה באותו יום.... אח"כ הגיע סוף השבוע, אחת החברות שלי גילתה את זה וסיפרה לי שגם היא עשתה את זה, והבינה כבר מזמן שזה לא הפתרון.היא החליטה להשאיר אותי בחדר שלה כל השבת, היא לא נתנה לי לצאת לשום מקום חוץ מלחדר האוכל ולשירותים, וגם אח"כ היא בדקה לי את הידיים. ביום ראשון בבוקר נודע כבר לכל הכיתה מה קרה עם סיגל. בשיעור ספורט, השיעור השלישי במערכת, ליאורה (שם בדוי), חברה שלי, כבר נכנסה ממש ממש ללחץ ממה שקרה ורק חיפשה דרך לשחרר אותו, כאשר נזכרה שרותם (שם בדוי) היתה אחת מהבנות שנתנו לסיגל כדורים בשביל "האוסף שלה" (הבנות חשבו שבאמת יש לה אוסף אז הן תרמו כדורים...). ליאורה ניצלה את ההזדמנות שרותם היתה בחדר ההלבשה והתנפלה עליה בהאשמות. רותם התחילה לבכות וכמה מבנות הכיתה באו כדי לשאול אותה מה קרה. אח"כ בתחילת השיעור, כשרותם עוד בכתה בחדר ההלבשה,הבנות ששאלו את רותם מה קרה באו והתנפלו עליי (אני לא מדברת עם רותם כבר שבועיים), על ליאורה ועל מיכל (גם שם בדוי...אני ליאורה, רותם ומיכל גרות באותו חדר בפנימייה). הן צעקו עלינו, ואני החלטתי ללכת לחדר ההלבשה ולדבר עם רותם דוגרי. שאלתי אותה מה א-נ-י עשיתי לה, והיא התחילה לצעוק עליי שזה הכל אשמתי, שליאורה ומיכל יותר איתי ופחות איתה ובגלל זה היא צריכה ללכת לחפש חברות אחרות, שזו אשמתי שליאורה לא רוצה לדבר איתה עכשיו.... רק בשביל להבהיר את העניין, רותם מתייחסת אל שלושתינו בצורה ממש משפילה, כאילו אנחנו חייבות לה משהו, ולא מוכנה להתפשר על כלום, לא משנה מה יגידו לה! באותו יום היו הרבה ריבים בין הבנות, ובערב אפילו היה כינוס בנות, יחד עם המדריכים, וחלק מהבנות שהתפרצו עלינו אפילו התנצלו.... אחרי הכינוס המדריכים קראו לי לבד, ואמרו לי שהחברות שלי דואגות לי, ואז דיברו איתי על החתכים....(עדיין אין לי מושג מי סיפרה להם....) אחרי שדיברו איתי על זה וגרמו לי אפילו להסכים להתראות עם עובדת סוציאלית, רצתי לגג של השישיסטים (י"ניקים), רציתי סוף סוף לדבר עם גבי (גבי הוא מישהו מהפנימייה, לומד בכיתה י' וסיפרתו לו את כל הסיפור...אה כן, אני אוהבת אותו....ועוד משהו, דיברתי איתו רק בהתכתבויות, באייסיקיו ובפלא'....). בסופ"ש גבי אמר שהוא יהיה מוכן לעזור לי (אחרי וויכוחים רבים עם חברה שלי טל..שם בדוי..), אז חשבתי שאולי כדאי שעכשיו, כשאני הכי צריכה אותו, הוא יהיה מוכן לבוא ולעזור לי..... כתבתי לו הודעה בפלא' איפה אני נמצאת ושאני צריכה אותו....הוא לא ענה ולא בא, אז כתבתי עוד הודעה, אבל הוא עדיין לא ענה ולא בא...אז החלטתי ללכת, כתבתי לו הודעה אחרונה--אני הולכת, ממילא לא אכפת לך... והלכתי לחדר שלי. בחדר בכיתי יותר, כי עכשיו גם לו לא היה אכפת ממני, ואז טל נכנסה לחדר...היא שאלה אותי מה קרה, ועניתי לה בקושי, חנוקה מבכי--קראתי לו והוא לא בא...לא אכפת לו......טל צחקה צחוק ריק ואמרה לי שהוא בכלל היה איתה עכשיו בחוג דרמה, אבל אם זה עוזר לי, הוא כל הזמן הסתכל על הפלאפון שלו ונראה קצת עצבני, וכשהגיע סוף השיעור הוא אפילו לא נשאר לדבר עם המורה, הוא ישר יצא במהירות מהחדר.....זה שימח אותי ובאותו לילה היה לי כבר פחות קשה לישון....אחרי יומיים ההורים שלי באו עם אחותי למבחן לפנימייה, והרכזת שלי קראה להם לשיחה איתה ועם המנהל..אני חיכיתי בחוץ שיקראו לי פנימה....כשקראו לי פנימה זה לא היה גרוע כמו שחשבתי, ההורים שלי ידעו אבל זה לא היה גרוע כמו התגובה הכמעט היסטרית של אמא שלי אחרי שהכריחה אותי לספר לה כשהיינו לבד בחדר שלי..... אני מצטערת, אבל שאר הסיפור כבר מן הסתם די ידוע....חוץ ממה שקרה עם גבי, היום דיברתי עם חבר טוב שלו, והוא אמר לי שלגבי באמת לא אכפת והוא אמר שהוא ינסה לעזור רק בשביל שאני אעזוב אותו....הוא גם אמר לי שהוא וגבי צחקו על כל מה שסיפרתי לגבי עליי ועל כל מה שקרה, ועל שסוף סוף הייתי מסוגלת להודות שאני אוהבת אותו.....מה אני עושה עכשיו, אני לא יודעת....אני צריכה קצת זמן לחשוב עם עצמי על כל מה שקרה.... אני מבקשת שאחרי שאתם קוראים את זה, אל תשאלו אותי שום שאלות על מה שקרה, אני לא אענה עליהן. אם יש לכם תגובות, אני אשמח לשמוע/ לקרוא, אבל תגובות בלבד! אני מקווה שמעכשיו תחשבו יותר טוב על דברים שאתם עושים, אפילו אם אתם בצד השני, בצד הפוגע, תחשבו טוב טוב מה זה עשוי לעשות לאדם שנמצא בצד השני, אתם אף פעם לא יכולים לדעת מה מישהו מסתיר מכם, ומנסיון, זה מה שעלול להפיל אתכם מאוחר יותר. ואם אתם בצד הנפגע, תחשבו טוב טוב לפני שאתם עושים משהו כזה או משהו דומה, תחשבו על האנשים שאכפת להם מכם, ולא על האנשים שלא אכפת להם, תחשבו מה זה יעשה לאלה שכן דואגים לכם, ולא לאלה שלא....והכי חשוב, תחשבו על עצמכם, תחשבו מה זה יעשה לכם בהמשך, ומנסיון, זה לא עובד, אפילו אחרי שלוש פעמים, ואפילו אחרי יותר, זה לא מרחיק את הכאב שבפנים, אלא רק מכפיל אותו. עם הכאב שבפנים, רק אתם מסוגלים להתמודד, בסופו של דבר זו אחריות שלכם בלבד, ורק אתם מסוגלים להחליט איך להתמודד עם הכאב! תפנימו.
הנה בערך הסיפור של מה שקרה לי בשבועיים האלה, הגירסה הכמעט מלאה (סליחה על הכמעט, אני ממש עייפה מכל מה שקרה עדיין......): טוב, קודם כל, אני רוצה להגיד שלא כל הסיבות למה שעשיתי מצויינות כאן, כי יש גם כמה סיבות אישיות שאני מעדיפה לא לספר עליהן.... אני מקווה שחלק מכם קוראים מעריב, כי ביום חמישי, פורסמה כתבה על ילדה שבלעה כדורים כדי להתאבד. לא, הילדה הזו היא לא אני, אבל היא מהכיתה שלי, וקודם כל, כמה עובדות בכתבה היו לא נכונות לפי מיטב ידיעתי....סיגל (שם בדוי), בלעה 41 כדורים, ולא 20. הכיתה שלנו ל-א התעללה בה, היא היתה אחת הילדות הכי אהובות בכיתה (וגם היחידה שהיה לה חבר......). ועכשיו לקשר של הסיפור הזה אלי.... בערך יומיים לפני המקרה, קרה לי משהו שגרם לי לעשות דבר נוראי. אני לא יכולה לספר מה קרה, אבל אני כל יכולה לספר, שישבתי בחדר ובכיתי נורא, חשבתי על כל מה שקורה לי, על החיים שליף ואיך הכל נראה לי מטופש פתאום, הכל נראה לי אידיוטי וילדותי, כל האנשים הצבועים שחיים מסביבי, כל הדברים שפוגעים בי וכבד אי אפשר לזוז הצידה כדי שזה יעבור ליד....היו מספריים על השידה שלי, ופתאום זה נראה לי כמו הפתרון היחיד, אולי אם אגרום לעצמי כאב אחד הכאב השני יחלוף....(רק בשביל שתדעו, ל-א ניסיתי להתאבד, לא היתה לי שום כוונה להתאבד עוד מההתחלה!) חתכתי את פרק היד שלי כמה פעמים, רק כמה שריטות שטחיות....לרגע, הכאב סיפק את הצורך להתעלם מהכאב האחר, אבל ברגע שהוא פסק, בפנים רק כאב יותר, אבל הייתי מוכנה לתת לזה הזדמנות לעבור, ולא להמשיך עם זה באותו יום.... אח"כ הגיע סוף השבוע, אחת החברות שלי גילתה את זה וסיפרה לי שגם היא עשתה את זה, והבינה כבר מזמן שזה לא הפתרון.היא החליטה להשאיר אותי בחדר שלה כל השבת, היא לא נתנה לי לצאת לשום מקום חוץ מלחדר האוכל ולשירותים, וגם אח"כ היא בדקה לי את הידיים. ביום ראשון בבוקר נודע כבר לכל הכיתה מה קרה עם סיגל. בשיעור ספורט, השיעור השלישי במערכת, ליאורה (שם בדוי), חברה שלי, כבר נכנסה ממש ממש ללחץ ממה שקרה ורק חיפשה דרך לשחרר אותו, כאשר נזכרה שרותם (שם בדוי) היתה אחת מהבנות שנתנו לסיגל כדורים בשביל "האוסף שלה" (הבנות חשבו שבאמת יש לה אוסף אז הן תרמו כדורים...). ליאורה ניצלה את ההזדמנות שרותם היתה בחדר ההלבשה והתנפלה עליה בהאשמות. רותם התחילה לבכות וכמה מבנות הכיתה באו כדי לשאול אותה מה קרה. אח"כ בתחילת השיעור, כשרותם עוד בכתה בחדר ההלבשה,הבנות ששאלו את רותם מה קרה באו והתנפלו עליי (אני לא מדברת עם רותם כבר שבועיים), על ליאורה ועל מיכל (גם שם בדוי...אני ליאורה, רותם ומיכל גרות באותו חדר בפנימייה). הן צעקו עלינו, ואני החלטתי ללכת לחדר ההלבשה ולדבר עם רותם דוגרי. שאלתי אותה מה א-נ-י עשיתי לה, והיא התחילה לצעוק עליי שזה הכל אשמתי, שליאורה ומיכל יותר איתי ופחות איתה ובגלל זה היא צריכה ללכת לחפש חברות אחרות, שזו אשמתי שליאורה לא רוצה לדבר איתה עכשיו.... רק בשביל להבהיר את העניין, רותם מתייחסת אל שלושתינו בצורה ממש משפילה, כאילו אנחנו חייבות לה משהו, ולא מוכנה להתפשר על כלום, לא משנה מה יגידו לה! באותו יום היו הרבה ריבים בין הבנות, ובערב אפילו היה כינוס בנות, יחד עם המדריכים, וחלק מהבנות שהתפרצו עלינו אפילו התנצלו.... אחרי הכינוס המדריכים קראו לי לבד, ואמרו לי שהחברות שלי דואגות לי, ואז דיברו איתי על החתכים....(עדיין אין לי מושג מי סיפרה להם....) אחרי שדיברו איתי על זה וגרמו לי אפילו להסכים להתראות עם עובדת סוציאלית, רצתי לגג של השישיסטים (י"ניקים), רציתי סוף סוף לדבר עם גבי (גבי הוא מישהו מהפנימייה, לומד בכיתה י' וסיפרתו לו את כל הסיפור...אה כן, אני אוהבת אותו....ועוד משהו, דיברתי איתו רק בהתכתבויות, באייסיקיו ובפלא'....). בסופ"ש גבי אמר שהוא יהיה מוכן לעזור לי (אחרי וויכוחים רבים עם חברה שלי טל..שם בדוי..), אז חשבתי שאולי כדאי שעכשיו, כשאני הכי צריכה אותו, הוא יהיה מוכן לבוא ולעזור לי..... כתבתי לו הודעה בפלא' איפה אני נמצאת ושאני צריכה אותו....הוא לא ענה ולא בא, אז כתבתי עוד הודעה, אבל הוא עדיין לא ענה ולא בא...אז החלטתי ללכת, כתבתי לו הודעה אחרונה--אני הולכת, ממילא לא אכפת לך... והלכתי לחדר שלי. בחדר בכיתי יותר, כי עכשיו גם לו לא היה אכפת ממני, ואז טל נכנסה לחדר...היא שאלה אותי מה קרה, ועניתי לה בקושי, חנוקה מבכי--קראתי לו והוא לא בא...לא אכפת לו......טל צחקה צחוק ריק ואמרה לי שהוא בכלל היה איתה עכשיו בחוג דרמה, אבל אם זה עוזר לי, הוא כל הזמן הסתכל על הפלאפון שלו ונראה קצת עצבני, וכשהגיע סוף השיעור הוא אפילו לא נשאר לדבר עם המורה, הוא ישר יצא במהירות מהחדר.....זה שימח אותי ובאותו לילה היה לי כבר פחות קשה לישון....אחרי יומיים ההורים שלי באו עם אחותי למבחן לפנימייה, והרכזת שלי קראה להם לשיחה איתה ועם המנהל..אני חיכיתי בחוץ שיקראו לי פנימה....כשקראו לי פנימה זה לא היה גרוע כמו שחשבתי, ההורים שלי ידעו אבל זה לא היה גרוע כמו התגובה הכמעט היסטרית של אמא שלי אחרי שהכריחה אותי לספר לה כשהיינו לבד בחדר שלי..... אני מצטערת, אבל שאר הסיפור כבר מן הסתם די ידוע....חוץ ממה שקרה עם גבי, היום דיברתי עם חבר טוב שלו, והוא אמר לי שלגבי באמת לא אכפת והוא אמר שהוא ינסה לעזור רק בשביל שאני אעזוב אותו....הוא גם אמר לי שהוא וגבי צחקו על כל מה שסיפרתי לגבי עליי ועל כל מה שקרה, ועל שסוף סוף הייתי מסוגלת להודות שאני אוהבת אותו.....מה אני עושה עכשיו, אני לא יודעת....אני צריכה קצת זמן לחשוב עם עצמי על כל מה שקרה.... אני מבקשת שאחרי שאתם קוראים את זה, אל תשאלו אותי שום שאלות על מה שקרה, אני לא אענה עליהן. אם יש לכם תגובות, אני אשמח לשמוע/ לקרוא, אבל תגובות בלבד! אני מקווה שמעכשיו תחשבו יותר טוב על דברים שאתם עושים, אפילו אם אתם בצד השני, בצד הפוגע, תחשבו טוב טוב מה זה עשוי לעשות לאדם שנמצא בצד השני, אתם אף פעם לא יכולים לדעת מה מישהו מסתיר מכם, ומנסיון, זה מה שעלול להפיל אתכם מאוחר יותר. ואם אתם בצד הנפגע, תחשבו טוב טוב לפני שאתם עושים משהו כזה או משהו דומה, תחשבו על האנשים שאכפת להם מכם, ולא על האנשים שלא אכפת להם, תחשבו מה זה יעשה לאלה שכן דואגים לכם, ולא לאלה שלא....והכי חשוב, תחשבו על עצמכם, תחשבו מה זה יעשה לכם בהמשך, ומנסיון, זה לא עובד, אפילו אחרי שלוש פעמים, ואפילו אחרי יותר, זה לא מרחיק את הכאב שבפנים, אלא רק מכפיל אותו. עם הכאב שבפנים, רק אתם מסוגלים להתמודד, בסופו של דבר זו אחריות שלכם בלבד, ורק אתם מסוגלים להחליט איך להתמודד עם הכאב! תפנימו.
