איזה שבוע... לנד...
*מיועד רק למי שקרא כבר שרשורי לנדמרק למיניהם.. אחרת לא תבינו.. ואולי טוב שכך, אני סתם צריכה להוציא את זה איפשהו. בכל מקרה רביעי חמישי הייתי בסיוע (בגלל הבוס "הרע" שלי אני לא שם גם עכשיו) הכי מדהים בעולם. עם אנשים שכל אחד מהם יותר מקסים מקודמו והיה פשוט כיף.. אפילו שבפעם הראשונה לא עשיתי סאונד... רק לכמה שעות, כשמישהו הבריז והחלפתי אותו בשמחה כמובן.. כי מה יותר טוב מלבהות במיכל
כמה שעות, היא כל כך מעצימה שזה בלתי ניתן לתאור במילים. בקיצורבשלושת השבועות האחרונים הייתי קולי בראקטים.. (3 שבועות שלא הייתי בלנדמרק) וזה ממש לא אמור להיות ככה, אני אמורה כבר לדעת איך לוותר עליהם ולא להיות בהצגה שלי.. אבל משהו לא נתן לי... ביום חמישי מיכל אמרה לי משהו שהשאיר אותי לכמה שניות בלי אוויר וכל מה שהיא אמרה לי אחרי זה (שהיו אגב רק מחמאות, הסתבר) פשוט לא שמעתי מההלם.. ועכשיו אני עוד הולכת עם זה.. מחכה להשלים את זה איתה ביום שני, לא באינטגרטי מצדי בכלל היה לעזוב את זה ככה... אבל רק יותר מאוחר קלטתי שזה אשכרה הימם אותי.. זה משהו שאמרתי בתחילת הסיוע.. משהו שאני באה לעבוד עליו ואמרו למיכל את זה בתום לב כמובן, "כי יש לכם יחסים כאלה, אז לא חשבתי שזה לא בסדר להגיד לה".. בקיצור...נכנסתי לסרטים לא ברורים, אבל ממש לא. כי זה רק היה אמור לתת לי עוצמה, לשמוע את מה ששמעתי מהאדם שאני הכי מעריצה או מעריכה (איך שלא תקראו לזה) בעולם. כשאני אומרת שהכל בזכותה והיא מסבירה לי שזה בזכותי.. ואני כמו קיר לא שומעת כלום, לא מבינה..
אוף אני כל כך אוהבת אותה, כל פעם שאני רואה אותה אני מגלה על עצמי דברים חדשים ואני מצליחה לעשות דברים שלא ידעתי שאני יכולה קודם... אז איך אני יכולה להגיד שזה לא בזכותה ושזה בזכותי? האהבה כואבת
*עכשיו יש לי לקרוא 100 עמודים מלאים באנגלית... למשהו שאני הולכת לעשות בלנד.. עברית אני לא קוראת, אז אנגלית..חח..