../images/Emo32.gif התייאשתי ../images/Emo7.gif
ה
הוא כדי לא להפחיד את הבנות החדשות - זה לא שהתייאשתי מלהיכנס להריון, בינתיים לפחות
. אז ממה כן? שוב, מהאטימות של המערכת הרפואית, כמובן. כבר באמת בא לי לבכות. וגם אזהרה: מדובר בסיפור קצת קשה, שלא כל מי שמנסה להיכנס להריון או מתחילה הריון תרצה לקרוא, אז מותר לכן להפסיק כאן. חלקכן יודעות שלפני ארבעה חודשים עברתי הפסקת הריון, בגלל מום שהתגלה בסקירה המוקדמת. בזמנו אמרו לנו לחכות עד שיגיעו תוצאות הבדיקות ואז לקבוע תור לייעוץ גנטי, כדי לדעת האם למום היתה סיבה גנטית או שהוא היה "סתם" טעות איומה וחד-פעמית של הטבע. אז חיכיתי בסבלנות, בעיקר בגלל שניסיתי בכוח להשאיר את כל העניין מאחוריי ולחזור לחיים נורמליים. לפני כחודש, כששמתי לב לזמן שעבר והבנתי שאף אחד לא יודיע לי גם אם יהיו תוצאות, התחלתי להרים טלפונים ולברר. אז גיליתי שהרופאה שאמורה לבצע את הבדיקות נמצאת בחופש שמשכו אינו מוגדר, וגם שאין כמובן אף אחד אחר שיכול לבצע אותן. ניסיתי להפעיל את הרופאה שלי... לשווא. ניסיתי להפעיל רופא שאליו הגעתי ב"מקרה"... הסכימו להגיד לו בטלפון שהממצאים כנראה תקינים (כלומר, אין כנראה בסיס גנטי), ואמרו שבקרוב נקבל את זה בכתב, ואז נוכל לקבוע תור ליעוץ הרשמי. מאז עבר כבר עוד חודש, שבו אני מרימה טלפונים כמעט על בסיס יומיומי, ומנסה לגרום למשהו לזוז - כאן עוד לא הספיקו לחתום על הדו"ח, אבל "ממש עוד רגע" (כבר שבועיים) ושם לא מסכימים לקבוע תור לייעוץ כי "זה עוד לא במחשב", ואני באמצע, מרגישה שאני מאבדת את שרידי השפיות. וזה לא שאני מתעצלת להרים טלפון או משהו כזה
, אבל כל שיחה כזו דורשת כוחות נפשיים שאין לי, ומחזירה אותי בדיוק לשם, למקום הרע שבו הייתי לפני ארבעה חודשים, שכל מה שאני רוצה זה לצאת ממנו אל מקומות חדשים ומוארים יותר (וכמובן עגלגלים יותר). זהו - שיתפתי אתכן כי אני מרגישה שיש לי כאן חברות אמיתיות, לא וירטואליות. וגם רציתי להתנצל אם אני לא בדיוק הגורבי השמחה והעליזה שהייתי...
ה
