וההמלצה שלי:
האלבום האחרון שקניתי: Thom York - The Eraser האלבום החדש של תום יורק (רדיוהד), בהפקתו של נייג'ל גודריך (רדיוהד, פול מקרטני) הוא בינתיים האלבום הכי טוב שיצא השנה. האלבום של יורק הוא אלבום שקט, אלקטרוני לגמרי, מינורי. נדמה שתום נמצא כבר בשלב של אחרי הייאוש, אחרי האכזבה, אחרי הפארנויה, אחרי כל הרגשות הסוחפים שנמצאים איתנו באלבומים של רדיוהד. כאן אנחנו נתקלים באדם בסביבות גיל ה40, מתוסכל, גמלוני, מאוכזב מהעולם והחיים. תום כבר לא צועק, תום כבר לא מתיימר להיות הגואל הפוליטי של העולם או להראות לחברה את פניו של דור ה-X. תום עכשיו קורא את תחינותיו מהחיים בשקט, בעצבות ומנלכוליה שקטה. כשאתה שומע את תום שר בלי צעקות, בלי אפקטים גרנדיוזים או גיטרה בועטת "It gets you down... It worries me out... no light in the dark... there is no time", בAnalyse, או את המשפט המושר בקלילות כל כך סתמית 'This is fucked up... You'r fucked up" בBlack Swan, הכנות והיופי שבחיבור המילים והמוזיקה, מגיע לרמות חדשות. בחיים לא שמעתי שימוש כל כך נוגע וכל כך נוגה בכלים אלקטרונים בלבד. יורק ממשיך בקו הסימפולים שלו מרדיוהד, אבל לא מכניס שום קלי אקוסטי לאלבום (חוץ מריפ או שניים בThe Clock וHorrowdown Hill). האלבום של יורק שונה מכל מה ששמענו. יש פה ביטים ואפקטים אלקטרוניים, אבל שקטים ומינוריים, שלא כמו בד"כ במוזיקה אלקטרונית. יש פה שירה יורקית מובהקת, אם כי לא זעקנית ואפוקליפטית כמו אצל רדיוהד. אפשר לראות בברור שהאלבום הזה הוא אלבום של תום לבד. לי אישית, חסר הרבה פעמים הטראנס שרדיוהד היו מכניסים אותי אליו אם רק הם היו משתתפים באלבום. לפעמים אתה מרגיש שהשיר הוא בסך הכל שיר שקט וטוב, ולא איזה יצירת אומנות דגולה, וקצת חבל, קצת מפוספס. קצת כמו לשמוע וולווט אנדרגראונד, ואז לשמוע את 'ברלין'. בכל אופן, עשו לעצמכם טובה, אם אתם בקטע של לגלות משהו חדש, מינורי, שונה, מיוחד, האזינו לאלבום של תום יורק. לא אומר לכם שלא תתאכזבו, כי סביר להניח שדווקא כן תתאכזבו, אבל אם תתנו לאלבום את מספר השמיעות הראוי בשביל להתרגל אליו (אצלי לקח איזה 11-12 שמיעות עד שבאמת אהבתי את האלבום), מובטחת לכם חוויה ייחודית דרך המוח של אחד היוצרים הגדולים בדורנו.