../images/Emo126.gifעוד אחד מרגעי הרצון לכתוב שלי.
כמו שרובכן יודעות, החלטתי לפני כמה חודשים לבדוק את האפשרות של שנת שירות. דרך חברה, שיש לה חברה שמכירה מישהו [הבנתם את הפואנטה, נכון?] הגעתי ל-משהו- שנקרא גרעין אומנויות. זה משהו, כי לא באמת ידעתי מה זה. תנועה, ארגון, עמותה, WTF?! עשיתי כמה טלפונים, קיבלתי כמה הסברים, ואז דיברתי עם המדריך שאחראי על איזור המרכז [למרות שבתכלס אני דרום
] בערך שבועיים אחרי שדיברנו חברה שלי ואני נפגשנו איתו ועם עוד כמה אנשים בגיל שלי שכבר התחילו את התהליך, קיבלתי עוד קצת הסברים ועוד קמצוץ של מושג לגבי מה שהולך שם, ויצאתי משם עם הרגשה של "אני חושבת שמצאתי את מה שאני רוצה לעשות ב3 שנים הבאות". היו מתוכננים לשבועות הקרובים עוד מפגש וסמינר. נורא נורא נורא קיוויתי שהם יחזקו לי את ההרגשה ההיא. ובאמת, בערך שבוע וחצי-שבועיים אחרי אותו מפגש מצומצם הגעתי לאיזשהו מפגש בתלמה ילין, הכרתי כמה אנשים, ואז הייתה מעין שיחה כזו, קראנו משהו עמוק כזה ודיסקסנו עליו. הייתי די שוקיסטית ולא הכי השתתפתי בשיחה, ויצאתי משם עם הרגשה לא ברורה, אבל עם הרבה הרבה סקרנות. לא הרבה אחרי היה את הסמינר. וואו. הסמינר. זה היה הסמינר הראשון שהייתי בו אי פעם, ונורא לא ידעתי למה לצפות. גל, ידיד שלי שהוא שמו"צניק מנוסה בסמינרים, תמך בי נפשית, והגעתי ביום שישי כלשהו לתחנת מפגש בת"א. פגשתי כמה אנשים מוכרים, והרבה אנשים שלא, דיברתי עם אנשים חדשים. באותו סמינר עבדתי על עצמי ממש ממש חזק בקטע של לא לשפוט אנשים. ועשיתי עבודה די טובה אני חייבת להגיד. הגענו לנהלל אחרי נסיעה די ארוכה [עם עצירת פיפי וקניית סיגריות אחת], והלכנו לעבר החלוקה, החלוקה בסמינר הזה הייתה כבר החלוקה לגרעינים של השנת שירות. זה היה מאוד מאוד מלחיץ ובעיקר מסקרן. לשמחתי הייתי בקבוצה עם המדריך שהכרתי מהפגישות הקודמות ועם עוד מישהי אחת שדיברתי איתה די הרבה באוטובוס. התיישבנו במעגל, עשינו היכרות קצרה, והייתה אווירה ממש נעימה, בכלל לא מלחיצה. כל המשך הסמינר הזה היה מדהים. היו לנו שיחות כאלה עמוקות עם קטעי קריאה, ונפעמתי כל פעם מרמת השיחה. ניסיתי לדמיין את עצמי מעלה נושא כזה בכיתה שלי וזה העלה בי גיחוך. היו גם הפסקות סיגריות נחמדות, שעוזרות קצת להפיג את המתח ולהכיר עוד אנשים, ארוחת ערב, הצגה, ג'ם, והשיא היה בשישי בלילה בלילה, בערך ב3 שהתיישבנו כולם בחדר ופשוט התחלנו להכיר אחד את השני. באותו רגע הרגשתי באמת בגרעין. מאז היו עוד כמה פגישות, ושיחות טלפון, והרבה הרבה הרבה מחשבות, ותהיות. אני נורא שמחה שמצאתי את המסגרת הזו, אני חושבת שאני יכולה לקבל ולתת בה כלכך הרבה. אני נורא שמחה על השיבוץ שלי בגרעין, אני בהחלט מרגישה שמצאתי את המקום שלי בין האנשים האלה ושהם אנשים איכותיים שמבינים עניין. אני מודעת לקושי, ולזה שלפעמים כל מה שאני ארצה זה לקחת אוטובוס הביתה, אבל אני רוצה לקחת את עצמי את האתגר הזה, את החוויה המדהימה הזו. גם אם זה אומר שאני מתגייסת לצבא בגיל 19 וחצי ומשתחררת אחרי גיל 21. למה אני כותבת את כל זה כאן? כי למרות שאמרתי לה את זה בפלאפון לא מזמן, יש מישהי אחת שבערך אחראית לכל זה, ואני כלכך כלכך כלכך מודה לה על זה. שחר מהממת שלי, כבר אמרתי לך שאת הסיבה בעצם שהחלטתי לבדוק את כל העניין הזה, ונכון שאת לא אחראית להכל, אבל אני שמחה שגיליתי דרכך את העולם הזה. וחוצמזה, אתן , הפורום הזה, בערך היחידות שיכולות לקרוא את זה בלי להגיד "שיו, איזה מושפעת, היא הולכת לשנת שטות" או דברים בסגנון הזה. אתן אלה שיכולות לקבל את זה הכי באהבה ואתן אלה שאני יכולה לשתף אותן בכל החוויה המדהימה הזו שאני עוברת. אז עוד 4 חודשים, באוגוסט, אני מתחילה את השלוש שנים המשמעותיות בחיי, ואתן תהיו חלק מזה. אוהבת אתכן. ומודה למי שקראה