אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אהבת האדם
- פותח הנושא Nחמן
- פורסם בתאריך
פרשת משפטים
פרשת "משפטים" עוסקת רובה ככולה במצוות שבין אדם לחברו. תחילתה בדיני עבד עברי, שעליהם כבר כתבתי השבוע בתגובתי לטוקיו ובהמשך דינים נוספים, הקשורים לאחריות על ממון הזולת. רבי זושא מאנפולי למד 7 דברים מגנב (!): מנצל את הלילה, מסכן את עצמו (אם במחתרת...), לא מתייאש, אוהב את חברו ולא גונב ממנו, מסתפק במועט ומוכר את השלל בזול וכן לא מלשין על חברו ואוהב את אומנותו. לו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה נתקל בגנב לבטח היה מרים את ידיו כלפי שמים ואומר: ריבונו של עולם! צא וראה כמה צדיקים הם בני עמך ישראל. גם אם לו לאדם מה לאכול, לעולם הוא לא יגנוב מחברו ולעולם לא יוציא עליו לעז! אהבת האדם מגנב. כותב הרב יובל שרלו (מתוך אתר "כיפה"): פרשת משפטים מהווה נקודת זמן במעגל השנה שבה יש לנצל את ההתעוררות ולהזכיר את ענייני הצדק והמשפט כעניינים התובעים את תיקונם בעולם. ב"ה צעדנו צעדים משמעותיים ביותר בתחום החסד. אנשי אמונה ואוהבי שמיים פועלים במסגרות החסד בהיקפים שלא ייאמנו. עמותות רבות, העוסקות בחסד, גמ"חים למיניהם, מגביות קבועות ומיוחדות למען משפחות שקרסו ועוד ועוד. בניו של אברהם אבינו עליו השלום ממשיכים את יסודות החסד המיוחדים שהטביע בנשמתנו. הוא אשר לימד אותנו כי גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, ובדרכו הולכים אנו וממשיכים את עשיית החסד הגדולה. במקביל לעולם החסד מלמדת אותנו התורה בפרשת השבוע הזו כי עלינו לבנות גם את בניין הצדק והמשפט. צדק ומשפט אינם מעשים וולונטריים, כי אם חובה של ממש; הם לא תוצאה של התרגשות נפשית והתעוררות מידת הרחמים, כי אם שיפוטיים והכרחיים בדין; הם אינם מייחסים עדיפות למסכן ולעני. להיפך! התורה הזהירה אותנו "ודל לא תהדר בריבו", בדיוק כפי שהזהירה, שלא לקחת שוחד ולא לאפשר לעשיר לנצל את עוצמתו הכלכלית; בעולם של צדק אין מדברים על חובות המוטלות כלפי העני והחלש, כי אם בזכויות המוענקות לו בדין, כשאין הוא חייב להתחנן לקבלן, אלא זכאי להם מעצם מהותם. הפרשה באה להדגיש בפנינו, כי לא מספיק להיות צדיק בין אדם למקום. בפרשת נח מתארת התורה: "בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפניי..." לפני הקב"ה היה נח צדיק. אבל מה עם בני האדם? לכן תיארה התורה את נח כ"צדיק תמים היה בדורותיו..." (עיין בפירוש רש"י שם). אפשר היה להאריך בדוגמאות אין ספור אבל הזמן (וכמובן גם העיניים)... אביא מתוכן עוד דוגמא אחת: "אם כסף תלווה את עמי..." מבאר רש"י, שכל "אם" בתורה רשות הוא חוץ מ"אם כסף תלווה את עמי". בתורה מדגישה עוד פן חברתי של עשיית הטוב עם הזולת. אומנם התורה לא חייבה להלוות לכל אדם אלא למי שהוא "עמי" (אפשר לפרש: "עימי"), שהרי אחרת ירבו הרמאים והמלווים עלולים להתרושש. לכן יש תנאים למתן הלוואה וביניהם שטר חתום ע"י שני ערבים. אם לאדם הפרטי קשה לנהל מוסד של גמ"ח הרי ב"ה (כדברי הרב שרלו) רבו הגמ"חים בישראל, שניתן לתרום להם ולזכות במצווה כל אימת שהכסף המופקד עובר לידי הלווים. וכן עוד ועוד. "ותורת חסד על לשונה". שבת שלום!
פרשת "משפטים" עוסקת רובה ככולה במצוות שבין אדם לחברו. תחילתה בדיני עבד עברי, שעליהם כבר כתבתי השבוע בתגובתי לטוקיו ובהמשך דינים נוספים, הקשורים לאחריות על ממון הזולת. רבי זושא מאנפולי למד 7 דברים מגנב (!): מנצל את הלילה, מסכן את עצמו (אם במחתרת...), לא מתייאש, אוהב את חברו ולא גונב ממנו, מסתפק במועט ומוכר את השלל בזול וכן לא מלשין על חברו ואוהב את אומנותו. לו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה נתקל בגנב לבטח היה מרים את ידיו כלפי שמים ואומר: ריבונו של עולם! צא וראה כמה צדיקים הם בני עמך ישראל. גם אם לו לאדם מה לאכול, לעולם הוא לא יגנוב מחברו ולעולם לא יוציא עליו לעז! אהבת האדם מגנב. כותב הרב יובל שרלו (מתוך אתר "כיפה"): פרשת משפטים מהווה נקודת זמן במעגל השנה שבה יש לנצל את ההתעוררות ולהזכיר את ענייני הצדק והמשפט כעניינים התובעים את תיקונם בעולם. ב"ה צעדנו צעדים משמעותיים ביותר בתחום החסד. אנשי אמונה ואוהבי שמיים פועלים במסגרות החסד בהיקפים שלא ייאמנו. עמותות רבות, העוסקות בחסד, גמ"חים למיניהם, מגביות קבועות ומיוחדות למען משפחות שקרסו ועוד ועוד. בניו של אברהם אבינו עליו השלום ממשיכים את יסודות החסד המיוחדים שהטביע בנשמתנו. הוא אשר לימד אותנו כי גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, ובדרכו הולכים אנו וממשיכים את עשיית החסד הגדולה. במקביל לעולם החסד מלמדת אותנו התורה בפרשת השבוע הזו כי עלינו לבנות גם את בניין הצדק והמשפט. צדק ומשפט אינם מעשים וולונטריים, כי אם חובה של ממש; הם לא תוצאה של התרגשות נפשית והתעוררות מידת הרחמים, כי אם שיפוטיים והכרחיים בדין; הם אינם מייחסים עדיפות למסכן ולעני. להיפך! התורה הזהירה אותנו "ודל לא תהדר בריבו", בדיוק כפי שהזהירה, שלא לקחת שוחד ולא לאפשר לעשיר לנצל את עוצמתו הכלכלית; בעולם של צדק אין מדברים על חובות המוטלות כלפי העני והחלש, כי אם בזכויות המוענקות לו בדין, כשאין הוא חייב להתחנן לקבלן, אלא זכאי להם מעצם מהותם. הפרשה באה להדגיש בפנינו, כי לא מספיק להיות צדיק בין אדם למקום. בפרשת נח מתארת התורה: "בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפניי..." לפני הקב"ה היה נח צדיק. אבל מה עם בני האדם? לכן תיארה התורה את נח כ"צדיק תמים היה בדורותיו..." (עיין בפירוש רש"י שם). אפשר היה להאריך בדוגמאות אין ספור אבל הזמן (וכמובן גם העיניים)... אביא מתוכן עוד דוגמא אחת: "אם כסף תלווה את עמי..." מבאר רש"י, שכל "אם" בתורה רשות הוא חוץ מ"אם כסף תלווה את עמי". בתורה מדגישה עוד פן חברתי של עשיית הטוב עם הזולת. אומנם התורה לא חייבה להלוות לכל אדם אלא למי שהוא "עמי" (אפשר לפרש: "עימי"), שהרי אחרת ירבו הרמאים והמלווים עלולים להתרושש. לכן יש תנאים למתן הלוואה וביניהם שטר חתום ע"י שני ערבים. אם לאדם הפרטי קשה לנהל מוסד של גמ"ח הרי ב"ה (כדברי הרב שרלו) רבו הגמ"חים בישראל, שניתן לתרום להם ולזכות במצווה כל אימת שהכסף המופקד עובר לידי הלווים. וכן עוד ועוד. "ותורת חסד על לשונה". שבת שלום!
ישיבת "מרכז הרב"
לפני כשנה בליל ל' באדר א' תשס"ח אירע אסון בישיבת "מרכז הרב". 8 תלמידים (מתוכם 5 תלמידי ישיבת ירושלים לצעירים הסמוכה) נורו ונהרגו ע"י מחבל, שחדר לספריית הישיבה, בעת שהללו ישבו ולמדו בה סמוך לשעה, שבה אמורה הייתה להתקיים מסיבת ראש חודש. ישיבת מרכז הרב נוסדה ע"י הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בשנת תרפ"ד (1924) כמרכז רוחני שישלב את תורת ישראל עם תקומת עם ישראל בארצו. הישיבה נחשבת ל"אם הישיבות הציוניות", משום שרוב מקימי הישיבות הציוניות שקיימות היום למדו בה, או היו תלמידים של רבנים שלמדו במרכז הרב. אלפי בוגרי הישיבה המעורים בחיים הציבוריים כרבנים, דיינים, מחנכים, קציני צבא, אנשי אקדמיה ואנשי מעשה ועשרות הישיבות, מוסדות החינוך והישובים שהקימו הביאו לכך שהשם "מרכז הרב" מציין לא רק ישיבה אלא גם תנועה ציונית דתית נרחבת המגשימה את חזונו של הרב קוק. ממשנתו של הרב קוק זצ"ל: מוטב להיכשל באהבת חינם מאשר חלילה בשנאת חינם. ברוח זאת פועלת הישיבה עד היום הזה. הישיבה הוקמה בבית הרב בירושלים במקום שבו נמצא היום "מוזיאון הרב קוק" (כיום ברחוב הרב קוק, סמוך לכיכר ציון). הלימוד בישיבה היה בדומה ללימוד בישיבות המסורתיות הרגילות, בש"ס ובפוסקים אך הונהג בה חידוש מהפכני בכך שהיו בה מספר שיעורים בנושאי אמונה, שניתנו בעיקר על ידי הראי"ה ו"הרב הנזיר" רבי דוד כהן, כמו כן הועברו בישיבה שיעורי תנ"ך, שעליהם הופקד בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק. עם הקמתה מנתה הישיבה כמה עשרות תלמידים והיא גדלה מעט במשך השנים. יחד עם זאת המצב הכלכלי של הישיבה לא נתן לה להתפתח במלוא האפשרויות ובשלב מסוים נמנעו מלקבל תלמידים חדשים אלא אם כן הם שילמו על מחייתם בעצמם (בניגוד למקובל באותה תקופה). בעקבות מסעות התרמה שנערכו בארצות הברית השתפר המצב הכלכלי והישיבה התרחבה והגיעה לשמונים תלמידים אך בעקבות פרעות תרפ"ט והמשבר הכלכלי העולמי נכנסה הישיבה שוב למצוקה תקציבית והמצב הקשה נותר בעינו עד לפטירתו של הראי"ה בשנת תרצ"ה (1935). לאחר פטירתו של הראי"ה התמנה לראשות הישיבה תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ - רבה של שכונת שערי חסד בירושלים והרב שלום נתן רענן התמנה למנהל הישיבה. תקופה זו הייתה קשה מאוד מבחינה כלכלית וביטחונית ובסופה - בימי ראשית המדינה - המצב אף החמיר. בשנת תש"ה הצטרף הרב אברהם שפירא לצוות הישיבה. עם פטירתו של הרב יעקב משה חרל"פ בשנת תשי"ב החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של הראי"ה - הרב צבי יהודה ביחד עם הרב שלום נתן רענן. בהמשך התחזקה הישיבה מאוד והייתה לספינת הדגל של הציבור הדתי לאומי כולו. חיזוקה של הישיבה התאפשר בין היתר בעקבות שני גורמים: הראשון - החלטת הנהלת בני עקיבא, שבוגרי התנועה יונחו ללכת לשנת ישיבה לפני שיפנו להתיישבות, והשנ י- השתלבותה של ישיבת "משכן ישראל" בראשות הרב יעקב כלאב מכפר הרוא"ה בישיבה (פעולה שבעצם הייתה פועל היוצא מההחלטה הראשונה). לאחר מלחמת ששת הימים נוצר חיזוק נוסף בעקבות החיבור שחיבר הרב יהודה ליאון אשכנזי את עולי צרפת עם הישיבה. בעקבות מלחמת ששת הימים ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים הוביל הרצי"ה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון. תנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידיו שינתה למעשה את התודעה של הציונות הדתית מנחיתות כלפי החילונים להרגשה של מנהיגות והובלה. בכך הפך סופית הרב צבי יהודה את הישיבה למובילה בציבור הדתי-לאומי. לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק בחג הפורים תשמ"ב עמדו בראשות הישיבה הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב שאול ישראלי. באותה תקופה פנתה אליהם קבוצת רבנים וביקשה לתת גם לרב צבי טאו סמכויות ניהוליות בישיבה. אולם הרבנים שפירא וישראלי לא קיבלו את הבקשה. בשנת תשנ"ז כשנתיים לאחר פטירת הרב ישראלי בעקבות חשש, שיש כוונה להקים בישיבה מכון ללימוד הוראה, פנתה הקבוצה פעם נוספת אל הרב שפירא למניעת הדבר. השתלשלות הפרשה הביאה לפרישת אותה קבוצת רבנים עם תלמידיהם מהישיבה, ואלה הקימו את ישיבת הר המור, שבה מכהן הרב צבי טאו כ"נשיא הישיבה", והרבנים מרדכי שטרנברג ועמיאל שטרנברג, שהיו רמי"ם בישיבת מרכז הרב, כראשי הישיבה. מתוך "ויקיפדיה"
לפני כשנה בליל ל' באדר א' תשס"ח אירע אסון בישיבת "מרכז הרב". 8 תלמידים (מתוכם 5 תלמידי ישיבת ירושלים לצעירים הסמוכה) נורו ונהרגו ע"י מחבל, שחדר לספריית הישיבה, בעת שהללו ישבו ולמדו בה סמוך לשעה, שבה אמורה הייתה להתקיים מסיבת ראש חודש. ישיבת מרכז הרב נוסדה ע"י הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בשנת תרפ"ד (1924) כמרכז רוחני שישלב את תורת ישראל עם תקומת עם ישראל בארצו. הישיבה נחשבת ל"אם הישיבות הציוניות", משום שרוב מקימי הישיבות הציוניות שקיימות היום למדו בה, או היו תלמידים של רבנים שלמדו במרכז הרב. אלפי בוגרי הישיבה המעורים בחיים הציבוריים כרבנים, דיינים, מחנכים, קציני צבא, אנשי אקדמיה ואנשי מעשה ועשרות הישיבות, מוסדות החינוך והישובים שהקימו הביאו לכך שהשם "מרכז הרב" מציין לא רק ישיבה אלא גם תנועה ציונית דתית נרחבת המגשימה את חזונו של הרב קוק. ממשנתו של הרב קוק זצ"ל: מוטב להיכשל באהבת חינם מאשר חלילה בשנאת חינם. ברוח זאת פועלת הישיבה עד היום הזה. הישיבה הוקמה בבית הרב בירושלים במקום שבו נמצא היום "מוזיאון הרב קוק" (כיום ברחוב הרב קוק, סמוך לכיכר ציון). הלימוד בישיבה היה בדומה ללימוד בישיבות המסורתיות הרגילות, בש"ס ובפוסקים אך הונהג בה חידוש מהפכני בכך שהיו בה מספר שיעורים בנושאי אמונה, שניתנו בעיקר על ידי הראי"ה ו"הרב הנזיר" רבי דוד כהן, כמו כן הועברו בישיבה שיעורי תנ"ך, שעליהם הופקד בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק. עם הקמתה מנתה הישיבה כמה עשרות תלמידים והיא גדלה מעט במשך השנים. יחד עם זאת המצב הכלכלי של הישיבה לא נתן לה להתפתח במלוא האפשרויות ובשלב מסוים נמנעו מלקבל תלמידים חדשים אלא אם כן הם שילמו על מחייתם בעצמם (בניגוד למקובל באותה תקופה). בעקבות מסעות התרמה שנערכו בארצות הברית השתפר המצב הכלכלי והישיבה התרחבה והגיעה לשמונים תלמידים אך בעקבות פרעות תרפ"ט והמשבר הכלכלי העולמי נכנסה הישיבה שוב למצוקה תקציבית והמצב הקשה נותר בעינו עד לפטירתו של הראי"ה בשנת תרצ"ה (1935). לאחר פטירתו של הראי"ה התמנה לראשות הישיבה תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ - רבה של שכונת שערי חסד בירושלים והרב שלום נתן רענן התמנה למנהל הישיבה. תקופה זו הייתה קשה מאוד מבחינה כלכלית וביטחונית ובסופה - בימי ראשית המדינה - המצב אף החמיר. בשנת תש"ה הצטרף הרב אברהם שפירא לצוות הישיבה. עם פטירתו של הרב יעקב משה חרל"פ בשנת תשי"ב החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של הראי"ה - הרב צבי יהודה ביחד עם הרב שלום נתן רענן. בהמשך התחזקה הישיבה מאוד והייתה לספינת הדגל של הציבור הדתי לאומי כולו. חיזוקה של הישיבה התאפשר בין היתר בעקבות שני גורמים: הראשון - החלטת הנהלת בני עקיבא, שבוגרי התנועה יונחו ללכת לשנת ישיבה לפני שיפנו להתיישבות, והשנ י- השתלבותה של ישיבת "משכן ישראל" בראשות הרב יעקב כלאב מכפר הרוא"ה בישיבה (פעולה שבעצם הייתה פועל היוצא מההחלטה הראשונה). לאחר מלחמת ששת הימים נוצר חיזוק נוסף בעקבות החיבור שחיבר הרב יהודה ליאון אשכנזי את עולי צרפת עם הישיבה. בעקבות מלחמת ששת הימים ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים הוביל הרצי"ה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון. תנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידיו שינתה למעשה את התודעה של הציונות הדתית מנחיתות כלפי החילונים להרגשה של מנהיגות והובלה. בכך הפך סופית הרב צבי יהודה את הישיבה למובילה בציבור הדתי-לאומי. לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק בחג הפורים תשמ"ב עמדו בראשות הישיבה הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב שאול ישראלי. באותה תקופה פנתה אליהם קבוצת רבנים וביקשה לתת גם לרב צבי טאו סמכויות ניהוליות בישיבה. אולם הרבנים שפירא וישראלי לא קיבלו את הבקשה. בשנת תשנ"ז כשנתיים לאחר פטירת הרב ישראלי בעקבות חשש, שיש כוונה להקים בישיבה מכון ללימוד הוראה, פנתה הקבוצה פעם נוספת אל הרב שפירא למניעת הדבר. השתלשלות הפרשה הביאה לפרישת אותה קבוצת רבנים עם תלמידיהם מהישיבה, ואלה הקימו את ישיבת הר המור, שבה מכהן הרב צבי טאו כ"נשיא הישיבה", והרבנים מרדכי שטרנברג ועמיאל שטרנברג, שהיו רמי"ם בישיבת מרכז הרב, כראשי הישיבה. מתוך "ויקיפדיה"
שיר השבוע ואיור השבוע
השיר השבועי מוקדש הפעם לזכר של שלמה כהן (סולימן הגדול) - אביהם של האחים חופני, יזהר (א-ב-ני-בי), פיני, וורדינה, שנפטר השבוע. לפני כחודש וחצי נערך ערב הצדעה לכבודו בהיכל התרבות בפתח-תקווה. האיש כבר היה חולה ואך בקושי הלך ברגליו. בניו עזרו לו לבגיע לבמה והושיבו אותו על כיסא. כאשר רק החלו לשיר את הלחן המזרחי הידוע לפיוט "דרור יקרא", קם ממקומו כאילו לא היה חולה מעולם, ידו האחת אוחזת במקלו וידו השנייה במיקרופון ופצח בשירה בקול צלול וגבוה כבמיטב שנותיו. הקהל רעד מרוב התרגשות. בכוחותיו הדלים סיפר, כיצד אביו היה חזן בבית כנסת, ועל הופעותיו בפני גדולי עולם. הוא שר עם משפחתו החמה - הרעיה, הבנים והבת (כולם זמרים) את 'מה יפים הלילות בכנען' כמו בימים של פעם, בקומזיצים סביב מדורות עשנות, כשהו מוקף בחבורה נפלאה עם עיניים בוהקות. אם לא הייתה תוכנית גדושה, יתכן, שלא היה מפסיק לשיר כלל. לאחר מכן נוף לשלום לקהל המריע וירד מהבמה אך בקושי חזרה לחוליו. זמן לא רב לאחר ההופעה הוחזר לבית החולים כשהכרתו מעורפלת. בני משפחת כהן אהבו מאוד לשיר שירי תימן ארץ מוצאם וביחד היו מארגנים שירה בציבור, כשהבן יזהר מלווה באקורדיון ללא שיקופיות וללא שירונים. הקהל כבר ידע היטב את המילים. לצערי לא מצאתי הקלטה של סולימן אבל מצאתי כמה מלים חמות על השיר ועל מקורו וגם ביצוע נחמד וחביב של ישראל דיין - מנחה שירה בציבור ועוד ביצוע ישן נושן נדיר של אילקה רווה (מתוך אתר "זמרשת"). איור השבוע מתוך באדיבותו של יוני גרשטיין (כל הזכויות שמורות)
השיר השבועי מוקדש הפעם לזכר של שלמה כהן (סולימן הגדול) - אביהם של האחים חופני, יזהר (א-ב-ני-בי), פיני, וורדינה, שנפטר השבוע. לפני כחודש וחצי נערך ערב הצדעה לכבודו בהיכל התרבות בפתח-תקווה. האיש כבר היה חולה ואך בקושי הלך ברגליו. בניו עזרו לו לבגיע לבמה והושיבו אותו על כיסא. כאשר רק החלו לשיר את הלחן המזרחי הידוע לפיוט "דרור יקרא", קם ממקומו כאילו לא היה חולה מעולם, ידו האחת אוחזת במקלו וידו השנייה במיקרופון ופצח בשירה בקול צלול וגבוה כבמיטב שנותיו. הקהל רעד מרוב התרגשות. בכוחותיו הדלים סיפר, כיצד אביו היה חזן בבית כנסת, ועל הופעותיו בפני גדולי עולם. הוא שר עם משפחתו החמה - הרעיה, הבנים והבת (כולם זמרים) את 'מה יפים הלילות בכנען' כמו בימים של פעם, בקומזיצים סביב מדורות עשנות, כשהו מוקף בחבורה נפלאה עם עיניים בוהקות. אם לא הייתה תוכנית גדושה, יתכן, שלא היה מפסיק לשיר כלל. לאחר מכן נוף לשלום לקהל המריע וירד מהבמה אך בקושי חזרה לחוליו. זמן לא רב לאחר ההופעה הוחזר לבית החולים כשהכרתו מעורפלת. בני משפחת כהן אהבו מאוד לשיר שירי תימן ארץ מוצאם וביחד היו מארגנים שירה בציבור, כשהבן יזהר מלווה באקורדיון ללא שיקופיות וללא שירונים. הקהל כבר ידע היטב את המילים. לצערי לא מצאתי הקלטה של סולימן אבל מצאתי כמה מלים חמות על השיר ועל מקורו וגם ביצוע נחמד וחביב של ישראל דיין - מנחה שירה בציבור ועוד ביצוע ישן נושן נדיר של אילקה רווה (מתוך אתר "זמרשת"). איור השבוע מתוך באדיבותו של יוני גרשטיין (כל הזכויות שמורות)
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.