אהבת האדם

[Nחמן]

../images/Emo32.gif אהבת האדם

המדור השבועי של Nחמן מוקדש בהוקרה לטוהר על ההשראה הנפלאה.

 

[Nחמן]

ראובן ויהודה

פרשת "וישב" מתבלטת לה דווקא על רקע הדברים השליליים. פרסום הדברים הללו ותוצאותיהם נועד להמחיש לנו עד כמה קשה היא שנאת חינם.

תחילת מעשה בנער יוסף, שהיה אז הצעיר באחים והוא בן 17 שנה בלבד. יוסף הצדיק

לא יכול לסבול את העובדה, שאחיו לא מקפידים על 7 מצוות בני נח ואוכלים איבר מן החי, והלשין עליהם לאביו. אביו כידוע "אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו

ועשה לו כתונת פסים". זה היה למעשה "סדין אדום"

בפני השור. אם עד כה לא אהבו אותו בלשון המעטה, הרי מעתה השנאה ביניהם הפכה להיות תהומית. יוסף חולם חלומות ואילו אחיו רוקמים עלילה, שתשים לאל את כל החלומות שלו. עלילתם הייתה כה נועזת, עד שלרגע חשבו אפילו להרגו.

בתוך כל החושך הנורא אנו רואים גם "מעט אור

בקצה המנהרה". ראובן הבכור לא יכול היה לקבל על עצמו להיות שותף לפשע כה מחריד של הריגת אחיו ולכן הציע להשליך את יוסף לבור "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו". אחיו לא הסתפקו בזה ולא יכלו להשלים עם הצעת החנינה של ראובן ולכן השליכו אותו אל הבור, ש"מים אין בו אבל נחשים ועקרבים

יש בו". ראובן התכוון לחזור מאוחר אל הבור כדי למשות את יוסף ממנו ו"להשיבו אל אביו" אבל לאחיו היו תוכניות אחרות. לאחר שראו, שיוסף ניצל, החליטו למכור אותו לישמעאלים

וההמשך ידוע. כאשר חזר ראובן אל הבור וראה, כי יוסף איננו, "ויקרע את בגדיו".

על מה הצטער ראובן? הוא לא היה שותף לפשע הנורא של מכירת יוסף לישמעאלים ואפילו התנגד להצעה להרוג את יוסף. ראובן לא נשא בשום אחריות פלילית לכל מה שאירע את יוסף. מה היה עם כן חששו? מבאר הרב יובל שרלו (מתוך עלון "שבתון"): שאלת האחריות השילוחית היא אחת השאלות הקשות ביותר הקיימת בתחום קבלת האחריות. אנו מוצאים בעקרונות היהאת היסוד של "אין שליח לדבר עבירה", אדם אינו יכול לפטור את עצמו מענישה בטענה, כי בסך הכול הוא היה השליח. הרעיון העומד מאחורי כלל זה הוא "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין?" מעל זה שציווה עליו לעשות פעולה מסוימת ("התלמיד") עומדים עקרונות המוסר הצדק והיושר ("הרב"). מטבע הדברים חובת הציות היא לרב ולא לתלמיד ועל כן אין הוא יכול לפטור את עצמו בטיעון, כי הוא קיים פקודות. התשובה החיובית לשאלה זו מעלה את השאלה מהכיוון ההפוך: מה מעמדו של המשלח? האם גם לו אחריות מסוימת?... המשך המאמר לאחר תפילת מנחה

 

[Nחמן]

ראובן ויהודה (המשך)

|על שאלה זו יש לענות בשתי רמות. על פי עקרונות היהדות ברמה המשפטית הפורמאלית המשלח אינו נושא באחריות וזאת בשל אימוץ הכלל של "דברי הרב ודברי התלמיד..." גם לכיוון ההפוך. המשלח יכול לטעון כי סבר שהשליח יודע, שעליו לשמוע לדברי "הרב" ולא לדברי ה"תלמיד" (שבמקרה זה הוא המשלח) ועל כן יש לפטור אותו. כל זה נכון ברמה המשפטית וכמובן רק בתנאי, שבפני השליח הייתה בחירה חופשית. רמה שנייה היא הרמה המוסרית העקרונית. מבחינה זו בוודאי, שהמשלח צריך לראות את עצמו כשותף בפשע, וכמי שנהג שלא כשורה. גם אם מבחינה משפטית פורמאלית לא ניתן להעמידו לדין, למעשה הוא עצמו היה חלק בלתי נפרד מהמעשה הלא ראוי. העובדה, כי אין הוא מורשע ונשפט, אינה מסירה עליו את האחריות המוסרית ואת החובה המוטלת עליו לתקן את אשר עוות. בכלל צריך להתרגל בעולם המוסר והערכים, כי מערכת המשפט היא פן אחד בלבד של המחויבויות השונות הקיימות בעולמו של האדם. לצידה של מערכת זו ישנם ערכים, עקרונות אתיים, יסודות מוסריים, מעשי חסד ועוד עניינים אחרים, שלאורם יש לבדוק כל התנהלות. היכן מוצאים אנו עיקרון זה בפרשתנו?

אחד הסיפורים המעציבים ביותר בתורה הוא הסיפור הנורא על מכירת יוסף. סכסוך אחים מסיבות שונות הביא למכירת האחד מהם לעבד והסתרת מעשה מכירתו מאביהם. מי אחראי למכירה זו? התשובה לשאלה מורכבת מאוד.ההתייחסות הטראגית ביותר בסיפור המכירה היא למעמדו של ראובן - בכור האחים. בשעה שהתקרב יוסף אל האחים עלתה ביניהם הצעה, כי יהרגו את יוסף "ונראה מה יהיו חלומותיו". היחיד שהתנגד להריגתו היה ראובן. ברם לא היה לו האומץ הנדרש להתייצב אל מול האחים וייתכן אף שלא היו מאזינים לו. על כן הציע להשליך אותו אל הבור מתוך כוונה להציל אותו בשעה, שהאחים לא ישימו לב לכך. בכל זאת קודם שהספיק לבצע את תוכניתו ראו האחים שיירת סוחרים

ואחד מהם - יהודה - הציע למכור אותו. בסופו של דבר נמכר יוסף ומכירתו גלגלה את הירידה למצרים.

עד כמה אחראי ראובן למכירה זו? מבחינה משפטית טהואה אין הוא אחראי ולא זו בלבד אלא שהתורה עצמה מעידה, כי כוונתו הייתה להשיב את יוסף אל אביו. השיפוט העצמי של ראובן לא סבר כך. הוא ראה את עצמו אשם בעל כרחו: "הילד איננו ואני אנא אני בא!". ולא זו בלבד אלא שבפרשה הבאה נקרא, שראובן ניסה לשכנע את יעקב אביו לשלוח למצרים את בנימין,

ואם לא ישיב את בנימין, יוכל יעקב להרוג את שני בניו (!). אף שדברים אלה חסרי שחר (שהרי יעקב אינו רשאי ואינו רוצה להרוג את נכדיו) הדבר מלמד על האחריות הגדולה שראובן נטל על עצמו בשל מכירת יוסף, אף שכאמור לא זו בלבד שלא הוא זה שמכר את יוסף, אלא שהוא היה זה שתכנן, כיצד להשיב את יוסף הביתה אל אביו.

בהמשך הפרשה עוברת התורה ל"סצינה" אחרת. יהודה יורד מגדולתו בעקבות מכירת יוסף ובא על בת איש כנעני ושמו שוע. כתוצאה מכך היא הרה ויולדת בן "ותקרא את שמו ער" ולאחר מכן ילדה עוד שני בנים: "אונן" ו"שלה". "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה'". במה היה רע? את התשובה אשאיר לטוהר, שלבטח יתייחס לעובדה זו בכשרונו המבורך. בהמשך מבקש יהודה מתמר כלתו

להמתין עד לגדילתו של שלה, כדי שיוכל הוא לייבם אותה, אך המציאות עולה על כל דמיון. בת שוע אשת יהודה (אפילו את שמה אין אנו יודעים) מתה. יהודה עולה לתמנה לגוז את צאנו ותמר בשומעה זאת מסירה את בגדי אלמנותה ומתיישבת ב"פתח עיניים" על דרך תמנה, "כי ראתה, כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה". פסוקים אלו מעוררים תמיהות רבות: במה ראה יהודה להקפיד על מצוות יבום אף על פי שלא נצטווה בה? וכי תאמרו: שמא קיים את כל מצוות התורה?! הנה הוא לקח בת איש כנעני ובהמשך... יהודה פגש את תמר כלתו אך לא הכירה משום שפניה היו מכוסות בצעיף ולכן חשב אותה לזונה ובא עליה. האם זהו "מנהג חסידות"?! יהודה נתן לתמר ערבון – את חותמו ופתיליו ואת המטה אשר בידו עד להבאת גדי העיזים כאתנן בעד השירות שקיבל. לאחר שלא מצא את תמר לאחר מכן, השאיר אצלו את הגדי כשמור לה ופנה לדרכו. כעבור כשלושה חודשים נודע לו, שתמר כלתו זינתה והרתה לזנונים פסק יהודה: שרפה! ושוב מתעוררת התמיהה: מי היו חברי בית הדין בנשיאותו של יהודה? אם לא היה בית דין, כיצד חרץ את דינה של תמר לבדו? ועוד: אשת כהן שזינתה דינה בשריפה. כל השאר – בחנק. יהודה לא היה כהן וכפועל יוצא מכך גם בניו לא היו כוהנים. מדוע פסק את דינה לשריפה? ועוד: תמר הייתה אלמנה! היא לא עברה על איסור "אשת איש" ולכן לא הייתה ראויה למיתה! מה עשתה תמר לבסוף? קיבלה עליה את הדין ובלבד שלא לבייש את חמיה. מכאן לימדונו חז"ל כלל גדול: מוטב יפיל אדם עצמו לכבשן האיש ואל ילבין פני חברו ברבים. עד כדי כך חמורה בעיניהם הלבנת פנים. בטרם הוצאתה להורג

ניתנה לתמר הזכות להתוודות על חטאיה. מה עשתה? "והיא שלחה אל חמיה לאמור: לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה. ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה!"

ואילו תגובתו של יהודה הייתה: "צדקה ממני!". א קיצער (כלשונו של טוהר) מהריון זה נולדו תאומים: פרץ וזרח, ואם נעיין בשושלת ההיסטורית של האחים נמצא, שמבני בני בניו של פרץ נולד בעז – הלא הוא "בעז מודעתנו" שגאל את רות המואביה ומבני בניו של בעז נולד דוד המלך

כמובא בסוף מגילת "רות".

צאו וראו, כמה גדולה מידת האמת של אהבת האדם!

 

[Nחמן]

ותורת חסד על לשונה

הרה"ג יוסף בכה"ר דוד קאפח זצ"ל נולד בצנעא ביום י"ב בכסלו התרע"ח והיה מפרש כתבי הרמב"ם ומגדולי הפוסקים, אשר השפיעו בעיקר על קהילות יהודי תימן בארץ ישראל. לימד תלמידים רבים, חיבר, ערך, תרגם וביאר מאות מאמרים וספרים, ובהם רבים מכתבי הרמב"ם. באותה תקופה לאחר פטירת זקנו לקחו תחת חסותו מו"ר הגאון מהר"י אבי"ץ זצ"ל ואיתו קבע לימוד קבוע בתלמוד ירושלמי כל עש"ק. באותן שנים תפס את מקומו של זקנו בבית המדרש במסירת השיעורים תמידין כסדרן ותוך שהוא עוסק במקביל במלאכת אבותיו, היא עבודת הצורפות. בשנת תש"ג כשהוא בן כ"ה שנים ארז את מיטלטליו ועזב את תימן בדרכו לא"י. כאן בארץ עמדו מיד גדולי תורה וחכמה על כשרונותיו הברוכים ובפרק זמן קצר החל לחבוש את ספסלי בית המדרש בישיבת מרכז הרב ובמכון הארי פישל לדרישת התורה. בשנת תש"י בהיותו בן ל"ב שנים נתמנה דיין בביה"ד האזורי בת"א ולאחר מכן בביה"ד בירושלים, שבו שימש עד שנת תש"ל עת נקרא לכהן בביה"ד הרבני הגדול לערעורים משרה בה החזיק עד פרישתו בשנת תשמ"ח כשמלאו לו שבעים שנה. בשנת תשכ"ט נבחר לחבר מועצת הרה"ר, שבה כיהן עד שנת תשנ"א, וכן היה נשיא הקהילה התימנית בירושלים.כתב קרוב ל- 70 ספרים ומאות מאמרים מלבד אלפים רבים של גיליונות בכתב יד קדשו הגנוזים ומצפים לגואל גולת הכותרת של מפעלו הספרותי, הדרת משנתו של "הנשר הגדול" - הרמב"ם, את פירושו למשנה בתרגומו ובהערותיו, מורה הנבוכים, ספר המצוות, האגדה, המקרא ברמב"ם, ספר מלאכת ההגיון ועל כולם כל עשרים וארבע כרכיו על פי כתב יד תימן. בשנת ה'תשכ"ט זכה בפרס ישראל לספרות תורנית וכן זכה בפרסים נוספים ובהם: פרס הרב קוק, פרס הרב מימון, פרס ביאליק ועוד.בשנת תשנ"ה פורסם לכבודו ספר היובל "לראש יוסף". כהוקרה על מפעליו קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן. הרב קאפח היה בעל השקפה המשויכת לציבור הדתי-לאומי. הוא היה הרב הבולט ביותר מבין הרבנים, שתמכו במפד"ל בכל מועד בחירות. דמותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק הייתה נערצת עליו, הן בגדלות התורה והן בהשקפה. עם זאת, הייתה לו דעה ייחודית בקשר להודאה לה' ביום העצמאות. הוא סבר שיש להודות לה' ביום זה אולם לא באמצעות הלל, שכן לאמירתו צריך סמכות מיוחדת. הרב, שכל חייו סירב לספר אף לבני משפחתו הקרובים את סיפור חייו הקשה, תיאר לראשונה בדפים שהשאיר לנכדתו את תולדות חייו על רקע מחלוקת קשה שחצתה את קהילת יהודי תימן ומפלגת אותה עד עצם היום הזה. הרב יוסף וברכה קאפח נולדו בצנעא כבני דודים. סבו של הרב יוסף, הרב מארי יחיא קאפח, היה זה שהתחיל את מלחמת העולמות בתוך יהדות תימן, כאשר התנער מספר הזוהר ופסק, כי הרמב"ם הוא רבו היחידי. המיעוט שהלך בעקבותיו נקרא 'הדרדעים' ואלו שבחרו להישאר בזרם המרכזי זכו לכינוי 'העיקשים'. כשהיה הרב יוסף בן פחות משנה, הלשינו 'העיקשים' לשלטונות על אביו והוא נזרק לכלא ושם הוכה למוות. כשהיה כבן חמש, נפטרה אמו במפתיע והוא נשאר יתום מאב ומאם. כשהגיע למצוות עלה לקבר אביו ולמחרת מצא את עצמו בבית המאסר. 'העיקשים' העלילו עליו, שחילל את הקבר של אחד מרבניהם, וסיפרו לשלטונות, שהילד יתום. דינו של יתום בתימן היה אחד: התאסלמות בכפייה והעברתו לגדול במשפחה מוסלמית. מכר מוסלמי של המשפחה, שנשא בתפקיד בכיר, המליץ לחתן את הילד במהירות. לילד יוסף הוצעו עשר בנות והוא בחר בברכה. בשנת תרצ"ג בהיותו בן ט"ו שנים נשא לאישה את בת דודו אחי אמו, ברכה בת הרב יוסף צאלח ז"ל, שהייתה אז בת 11 בלבד. בגיל 14 הרתה ברכה לראשונה וילדה את דוד, אביה של עינת. כשהייתה בת 17, עלו בני הזוג קאפח לישראל במסע ארוך לבדם. אחד משלושת ילדיהם נפטר בדרך. בישראל נולד בן הזקונים שלהם. הרבנית קאפח מנהלת עד היום הזה מפעל צדקה המטפל באלפי נזקקים. היא מפעילה מחסן בגדים, מלבישה כלות ובחצר מחתנת זוגות, שידם אינה משגת לשכור אולם. היא מנהלת קייטנות לילדים מעוטי יכולת ובביתה מפעילה חוגי העצמה לנשים. כל יום ימי שישי היא מחלקת מזון לכ- 1,400 משפחות, שמגיעות אליה הביתה. מפעל 'קמחא דפסחא' שייסדה מאפשר לכ- 6,000 משפחות לערוך סדר פסח. 26 תעודות הוקרה מעטרות את קיר המטבח של ברכה קאפח. ל- 25 טקסי הוקרה הלכה לבדה. רק בשנת תשנ"ט, כשקיבלה את פרס ישראל, 30 שנה בדיוק אחרי בעלה, ליווה הרב את אשתו לטקס. "האמת, לא היה לנו הרבה זמן", מאשרת הרבנית. "הוא היה ישן שלוש שעות מתשע בערב ועד חצות וכל הלילה היה לומד, כי בימים הוא עבד כדיין. הוא האמין שמתורה לא מתפרנסים וצריך גם לעבוד. אני הייתי מלבישה כלות, אז רק בחצות חזרתי הביתה. היינו רואים אחד את השני רק בארוחת צהריים, אותה הקפדנו לאכול יחד". הרב קאפח האמין, שכל אחד צריך לברוא לעצמו את תפיסת העולם שלו וללמוד גם מדעים, חשבון ואנגלית לצד תורה. דעתו לא הייתה נוחה מהחרדים, שאינם משרתים בצבא, כי גם בחורי ישיבה מחויבים בזה. על כך אמר פעם: "הרב שך צודק בביקורתו על החילונים שהם אוכלי שפנים וארנבות, והחילונים צודקים בביקורתם על החרדים שאינם משרתים בצבא". כאשר החל תהליך אוסלו הוא התנגד לו בחריפות. פעמים רבות אמר, שלו היו שומעים לו, היה מתקן צום תשעה באב שני ביום חתימתו של הסכם אוסלו. הוא חתם עם רבנים גדולים נוספים על עצרות תפילה וסירוב פקודה לפנות יישובים. באותה התקופה הוא השיב לאחד משואליו כי אין להתגייס לצבא שנשלט על ידי ממשלה שכזו בזו הלשון: "לפי מצב הדברים כיום שהשתלטו על המדינה מומרים ומשומדים שהם כגויים לכל דברים, רשאי כל אחד לחשוב פעמיים על כפייתו לשרת במה שקוראים צה"ל". כך יצא שלמרות שפסק שעל כל יהודי מוטלת החובה להתגייס לצבא, הרי שבאופן יוצא מן הכלל הוא פסק שבזמן ממשלת רבין רשאי אדם שלא להתגייס. אור ליום ו', י"ח תמוז תש"ס השיב פקדונו ליוצרו והוא בן פ"ב שנים.

לרב רון, שליקט עבורי חלק מהחומר וכן לאתר "ויקיפדיה" על שאר הפרטים. השבת, כ"ג בכסלו נכריז על ר"ח טבת, שיחול בש"ק פרשת "מקץ" וביום ראשון שלאחריו. החל מיום ראשון בערב (לעת המנחה) נדליק נר

ראשון של חנוכה

ונחל את שמונה ימי החג, שבהם גברו החשנאים... וכו'. עקב אירועי החג יתכן, שהמדור ייאלץ להיעדר בשבוע הבא, אך יותר מכל אני מקווה לראות לפחות את פינתו של טוהר.