../images/Emo32.gif אבל חשוב
מהמייל - אחרי שזרקה את הספרים על הספה, היא החליטה לחטוף משהו טעים לאכול ולהתחבר לאינטרנט. היא התחברה תחת שמה ברשת הנסיכה213. היא בדקה את רשימת החברים וראתה שדוד123 מחובר ושלחה לו הודעה מהירה. הנסיכה213: שלום. אני שמחה שאתה מחובר! אני חושבת שמישהו עקב אחרי הביתה היום. זה היה ממש מוזר! דוד123: את צופה יותר מדי בטלוויזיה. למה שמישהו יעקוב אחרייך? את לא גרה בשכונה בטוחה? הנסיכה213: ברור שכן. אני מנחשת שדמיינתי כי לא ראיתי אף אחד כשהסתכלתי. דוד123: אלא אם כן נתת את השם שלך למישהו באינטרנט. לא עשית את זה, נכון? הנסיכה213: ברור שלא. אני כאילו לא סתומה?! דוד 123: היה לכם כדורסל היום אחרי ביצפר? הנסיכה 213: כן וניצחנו!! דוד 123: איזה כיף! מה את היית? הנסיכה 213: אני שיחקתי את הרכז. המדים שלהם כ"כ מכוערים! הם נראו כמו דבורים. דוד123: מה שם הקבוצה שלך? הנסיכה213: אנחנו החתולים השוויצרים. על המדים שלנו מצוירים נמרים. הם ממש מגניבים. דוד123: קלעת משהו? הנסיכה213: לא. אני ישבתי על הספסל. אני צריכה ללכת. אני צריכה לסיים ש.ב. לפני שההורים שלי חוזרים. אני לא רוצה שהם יכעסו עלי. ביי. דוד123: נדבר אח"כ. ביי. בינתיים... דוד 123 נכנס לרשימת המשתמשים והתחיל לחפש את הדיוקן שלה. כשהוא עלה הוא הדגיש אותו והדפיס. הוא הוציא עט והתחיל לרשום מה הוא יודע על הנסיכה213 עד עכשיו. שמה: מיכל יום הולדת: השלישי ליוני 1994 גיל: 13 מדינה: ישראל. תחביבים: כדורסל, שרה במקהלה, החלקה על הקרח וקניון. בנוסף למידע הזה, הוא ידע שהיא גרה בחולון בגלל שהיא ממש היום סיפרה לו. הוא ידע שהיא נשארת לבד עד 6:30 בערב כל יום עד שהוריה חוזרים מהעבודה. הוא ידע שהיא משחקת כדורסל כל יום חמישי אחה"צ בנבחרת הבית-ספרית, והנבחרת נקראה בשם החתולים השווצרים. המספר האהוב עליה 7 הודפס על החליפה שלה. הוא ידע שהיא בכיתה ח' בתיכון ע"ש הרצל. היא ספרה לו את כל זה בשיחות שהיו להם באינטרנט. עכשיו היה לו מספיק מידע כדי למצוא אותה. מיכל לא ספרה להורים שלה על התקרית שקרתה לה בדרך חזרה מהמגרש באותו יום. היא לא רצתה שהם יעשו סקנדל וימנעו ממנה לחזור לבד הביתה מהמשחקים. הורים תמיד מגיבים בצורה מוגזמת. ושלה היו הכי נוראים. זה גרם לה לחלום שהיא לא הייתה בת יחידה. אולי אם היו לה אחים ואחיות, ההורים שלה לא היו מגוננים מדי. ביום חמישי, מיכל שכחה מהמעקב אחריה. המשחק היה בשיא הפעילות כשהיא הרגישה שמישהו בוהה בה. באותו רגע הזיכרון הזה חזר אליה. היא העיפה מבט ממקום מושבה בספסל וראתה גבר מביט בה בהתעניינות. הוא נשען על הגדר וחייך כשהסתכלה עליו. הוא לא נראה מפחיד והיא מהר מאוד שכחה את הפחד הפתאומי שהרגישה. אחרי המשחק, הוא נשען על הגדר כשהיא דיברה עם המאמן. היא שמה לב שחייך שוב כשהיא עברה לידו. הוא הנהן והיא חייכה חזרה. הוא ראה את השם שלה על החולצה מאחור וידע שמצא אותה. בשקט, הוא הלך במרחק בטוח מאחוריה. הם עברו רק כמה רחובות עד הבית של מיכל. וכשראה איפה היא גרה הוא חזר מהר למגרש למכונית שלו. עכשיו צריך לחכות. הוא החליט לאכול משהו לפני שיגיע הזמן לחזור לבית של מיכל. הוא נסע לחנות מזון מהיר וישב שם עד שהגיע הזמן לעשות את הצעד הבא. מאוחר יותר אותו יום מיכל הייתה בחדרה כשהיא שמעה קולות בוקעים מהסלון. "מיכל, בואי רגע" אמר אביה. הוא נשמע כועס והיא לא הבינה למה. היא נכנסה לחדר וראתה את האיש מהמגרש יושב על הספה. "שבי" אביה פתח ואמר "האיש הזה סיפר לנו משהו מאד מעניין עליך". מיכל התפלאה. איך הוא יכול לספר להורים שלה משהו? היא לא ראתה אותו לפני כן אף פעם. "את יודעת מי אני, מיכל?" שאל האיש. "לא" ענתה מיכל. אני קצין משטרה ואני מתכתב אתך באינטרנט. דוד123. אומר לך משהו? מיכל הייתה מזועזעת. "זה לא יכול להיות! דוד הוא בגילי! הוא בן 14 ! והוא גר באילת! הזר חייך "אני יודע שסיפרתי לך את כל זה, אבל זה לא נכון. את רואה, מיכל, יש אנשים ברשת שמעמידים פנים שהם ילדים. אני הייתי אחד מהם. אבל לעומת האחרים שעושים זאת על מנת לפגוע בילדים ולהזיק להם, אני שייך לקבוצה של הורים שעושים זאת כדי להגן מפני טורפים. אני באתי לפה כדי ללמד אותך כמה זה מסוכן לדבר עם אנשים ברשת. את סיפרת לי מספיק עלייך כך שיהיה לי קל למצוא אותך. את סיפרת לי באיזה בית ספר את לומדת, את השם שלך! את קבוצת הכדורסל שלך, והתפקיד אותו את משחקת. המספר והשם על המדים שלך רק אימתו שמצאתי אותך. מיכל הייתה המומה "זאת אומרת שאתה לא גר באילת?" הוא צחק "לא, אני גר בתל אביב. זה גרם לך להרגיש בטוחה זה שאני גר רחוק, לא?!" היא הנהנה. "פעם הבת של חבר שלי הייתה כמוך. רק שלה לא היה כל כך הרבה מזל כמו שלך יש. הבנאדם מצא אותה ורצח אותה כשהיא הייתה בבית לבד. ילדים חונכו לא לספר לאף אחד כשהם לבד, אבל הם עושים את זה כל הזמן ברשת. האנשים הלא נכונים גורמים לך להוציא מידע קצת פה, קצת שם ברשת. לפני ששמים לב, סיפרת להם מספיק כדי שימצאו אותך אפילו בלי להיות מודעת לכך שסיפרת. אני מקווה שלמדת לקח ממה שקרה ולא תעשי זאת שוב. תספרי לאחרים על זה כדי שגם הם יהיו בטוחים" "אני מבטיחה" באותו ערב, מיכל והוריה עשו חגיגה משפחתית על כך שמיכל ניצלה ממה שיכול היה להיות מקרה טראגי. הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי. בבקשה העבירו מקרה זה לכל מי שאתם מכירים, כדי להציל את הקורבן הבא שהרשת כבר התחילה להתרקם סביבו...
מהמייל - אחרי שזרקה את הספרים על הספה, היא החליטה לחטוף משהו טעים לאכול ולהתחבר לאינטרנט. היא התחברה תחת שמה ברשת הנסיכה213. היא בדקה את רשימת החברים וראתה שדוד123 מחובר ושלחה לו הודעה מהירה. הנסיכה213: שלום. אני שמחה שאתה מחובר! אני חושבת שמישהו עקב אחרי הביתה היום. זה היה ממש מוזר! דוד123: את צופה יותר מדי בטלוויזיה. למה שמישהו יעקוב אחרייך? את לא גרה בשכונה בטוחה? הנסיכה213: ברור שכן. אני מנחשת שדמיינתי כי לא ראיתי אף אחד כשהסתכלתי. דוד123: אלא אם כן נתת את השם שלך למישהו באינטרנט. לא עשית את זה, נכון? הנסיכה213: ברור שלא. אני כאילו לא סתומה?! דוד 123: היה לכם כדורסל היום אחרי ביצפר? הנסיכה 213: כן וניצחנו!! דוד 123: איזה כיף! מה את היית? הנסיכה 213: אני שיחקתי את הרכז. המדים שלהם כ"כ מכוערים! הם נראו כמו דבורים. דוד123: מה שם הקבוצה שלך? הנסיכה213: אנחנו החתולים השוויצרים. על המדים שלנו מצוירים נמרים. הם ממש מגניבים. דוד123: קלעת משהו? הנסיכה213: לא. אני ישבתי על הספסל. אני צריכה ללכת. אני צריכה לסיים ש.ב. לפני שההורים שלי חוזרים. אני לא רוצה שהם יכעסו עלי. ביי. דוד123: נדבר אח"כ. ביי. בינתיים... דוד 123 נכנס לרשימת המשתמשים והתחיל לחפש את הדיוקן שלה. כשהוא עלה הוא הדגיש אותו והדפיס. הוא הוציא עט והתחיל לרשום מה הוא יודע על הנסיכה213 עד עכשיו. שמה: מיכל יום הולדת: השלישי ליוני 1994 גיל: 13 מדינה: ישראל. תחביבים: כדורסל, שרה במקהלה, החלקה על הקרח וקניון. בנוסף למידע הזה, הוא ידע שהיא גרה בחולון בגלל שהיא ממש היום סיפרה לו. הוא ידע שהיא נשארת לבד עד 6:30 בערב כל יום עד שהוריה חוזרים מהעבודה. הוא ידע שהיא משחקת כדורסל כל יום חמישי אחה"צ בנבחרת הבית-ספרית, והנבחרת נקראה בשם החתולים השווצרים. המספר האהוב עליה 7 הודפס על החליפה שלה. הוא ידע שהיא בכיתה ח' בתיכון ע"ש הרצל. היא ספרה לו את כל זה בשיחות שהיו להם באינטרנט. עכשיו היה לו מספיק מידע כדי למצוא אותה. מיכל לא ספרה להורים שלה על התקרית שקרתה לה בדרך חזרה מהמגרש באותו יום. היא לא רצתה שהם יעשו סקנדל וימנעו ממנה לחזור לבד הביתה מהמשחקים. הורים תמיד מגיבים בצורה מוגזמת. ושלה היו הכי נוראים. זה גרם לה לחלום שהיא לא הייתה בת יחידה. אולי אם היו לה אחים ואחיות, ההורים שלה לא היו מגוננים מדי. ביום חמישי, מיכל שכחה מהמעקב אחריה. המשחק היה בשיא הפעילות כשהיא הרגישה שמישהו בוהה בה. באותו רגע הזיכרון הזה חזר אליה. היא העיפה מבט ממקום מושבה בספסל וראתה גבר מביט בה בהתעניינות. הוא נשען על הגדר וחייך כשהסתכלה עליו. הוא לא נראה מפחיד והיא מהר מאוד שכחה את הפחד הפתאומי שהרגישה. אחרי המשחק, הוא נשען על הגדר כשהיא דיברה עם המאמן. היא שמה לב שחייך שוב כשהיא עברה לידו. הוא הנהן והיא חייכה חזרה. הוא ראה את השם שלה על החולצה מאחור וידע שמצא אותה. בשקט, הוא הלך במרחק בטוח מאחוריה. הם עברו רק כמה רחובות עד הבית של מיכל. וכשראה איפה היא גרה הוא חזר מהר למגרש למכונית שלו. עכשיו צריך לחכות. הוא החליט לאכול משהו לפני שיגיע הזמן לחזור לבית של מיכל. הוא נסע לחנות מזון מהיר וישב שם עד שהגיע הזמן לעשות את הצעד הבא. מאוחר יותר אותו יום מיכל הייתה בחדרה כשהיא שמעה קולות בוקעים מהסלון. "מיכל, בואי רגע" אמר אביה. הוא נשמע כועס והיא לא הבינה למה. היא נכנסה לחדר וראתה את האיש מהמגרש יושב על הספה. "שבי" אביה פתח ואמר "האיש הזה סיפר לנו משהו מאד מעניין עליך". מיכל התפלאה. איך הוא יכול לספר להורים שלה משהו? היא לא ראתה אותו לפני כן אף פעם. "את יודעת מי אני, מיכל?" שאל האיש. "לא" ענתה מיכל. אני קצין משטרה ואני מתכתב אתך באינטרנט. דוד123. אומר לך משהו? מיכל הייתה מזועזעת. "זה לא יכול להיות! דוד הוא בגילי! הוא בן 14 ! והוא גר באילת! הזר חייך "אני יודע שסיפרתי לך את כל זה, אבל זה לא נכון. את רואה, מיכל, יש אנשים ברשת שמעמידים פנים שהם ילדים. אני הייתי אחד מהם. אבל לעומת האחרים שעושים זאת על מנת לפגוע בילדים ולהזיק להם, אני שייך לקבוצה של הורים שעושים זאת כדי להגן מפני טורפים. אני באתי לפה כדי ללמד אותך כמה זה מסוכן לדבר עם אנשים ברשת. את סיפרת לי מספיק עלייך כך שיהיה לי קל למצוא אותך. את סיפרת לי באיזה בית ספר את לומדת, את השם שלך! את קבוצת הכדורסל שלך, והתפקיד אותו את משחקת. המספר והשם על המדים שלך רק אימתו שמצאתי אותך. מיכל הייתה המומה "זאת אומרת שאתה לא גר באילת?" הוא צחק "לא, אני גר בתל אביב. זה גרם לך להרגיש בטוחה זה שאני גר רחוק, לא?!" היא הנהנה. "פעם הבת של חבר שלי הייתה כמוך. רק שלה לא היה כל כך הרבה מזל כמו שלך יש. הבנאדם מצא אותה ורצח אותה כשהיא הייתה בבית לבד. ילדים חונכו לא לספר לאף אחד כשהם לבד, אבל הם עושים את זה כל הזמן ברשת. האנשים הלא נכונים גורמים לך להוציא מידע קצת פה, קצת שם ברשת. לפני ששמים לב, סיפרת להם מספיק כדי שימצאו אותך אפילו בלי להיות מודעת לכך שסיפרת. אני מקווה שלמדת לקח ממה שקרה ולא תעשי זאת שוב. תספרי לאחרים על זה כדי שגם הם יהיו בטוחים" "אני מבטיחה" באותו ערב, מיכל והוריה עשו חגיגה משפחתית על כך שמיכל ניצלה ממה שיכול היה להיות מקרה טראגי. הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי. בבקשה העבירו מקרה זה לכל מי שאתם מכירים, כדי להציל את הקורבן הבא שהרשת כבר התחילה להתרקם סביבו...