../images/Emo31.gif מוזס היום
בחלוקת תפקידים של good cop - bad cop, עופר כתב את הביקורת על ספארקס, ואני קיבלתי עלי את תפקיד השוטר הרע, ואני אכתוב את מה שהיה היום במוזס. בשתי מילים - היה בינוני מינוס. הרבה מינוס. הגענו, התיישבנו. הסכו"מ מונח על השולחן במין סטנד מוזר של סכו"מ-מאפרה-מפיות-סוכר (למה יש מאפרה בחלק של הלא-מעשנים?). מאוד לא מכובד בעיני. עופר התרגש פחות. הוא לא פנאט כמוני בענייני הגיינת סכו"מ. תפריט הצהריים מצומצם ביותר, ב-45 ש"ח מקבלים המבורגר, סלט קטן ושתיה. ב-59 מקבלים מנה ראשונה כמעט נורמאלית, ועיקריות פשוטות למדי. אז לקחנו שתי עיסקיות פשוטות, והוספנו עוד מנה ראשונה - שיפודי פילה בקר בברנדי. בקשתנו להוסיף גבינה ל"ארט בורגר" נתקלה בסירוב. מה פתאום, לא מוסיפים גבינה להמבורגר הזה, אי אפשר. אני לא מעריכה חוסר גמישות ברמות האלה, אבל ניחה. בשלב הזה עוד היינו אופטימיים. שני המבורגרים מדיום-וול, קולה ודיאט קולה. הסלטים היו קטנים ביותר, וכללו חסה ובצל (בלי עגבניית שרי אחת לרפואה). שיפודי הפילה היו מדהימים (בעיני), ונחמדים ולא יותר (בעיני עופר). שתי כוסות הקולה הגיעו די מהר, אבל כמות הקרח בהן לא הייתה מביישת עובד over-enthusiastic במקדונלדס. יחס של 50-50 בערך בין קולה לקרח. את כוסות המים שביקשנו עם ההזמנה של האוכל היינו צריכים לבקש עוד פעם עד שקיבלנו אותן לאחר 10 דקות. מיותר לציין שבכוסות המים לא היתה ולו קוביית קרח מיותמת אחת. ההמבורגרים הגיעו. אכלתי המבורגר בהרבה מסעדות. במסעדות גורמה, במסעדות עממיות, ובשום מקום מלבד מקדונלדס לא נתקלתי בהמבורגר שמוגש סגור. הגבינה בהמבורגר ה"רגיל" הייתה דבוקה בין ההמבורגר ובין הלחמניה בצורה שמנעה כל אפשרות לאכול ללא חלקי לחמניה דבוקים. מעבר לכך - מיונז בכמות נדיבה ביותר על שני ההמבורגרים. גם לא מקובל כל כך. ביקשנו שיביאו לנו את ההמבורגרים ללא מיונז. לאחר ויכוח של דקה וחצי עם המלצרית ("אבל כתוב בתפריט שזה עם מיונז!". בתפריט הארוחה העסקית לא מוזכר דבר וחצי דבר על מיונז). ההמבורגר של עופר חזר להוצאת מיונז, ההמבורגר שלי נשאר, וחלקו העליון נמסר להורדת מיונז. החלק המיונזי בהמבורגר שלי הושאר אחר כבוד בצלחת על ידי מלצרית ממהרת. הדבר השאיר לי זמן להסתכל על הירקות, שהכינוי "ירקות" הוא ללא ספק מחמאה עבורם. פרוסת עגבניה עייפה, פרוסות דקות ועלובות של מלפפון חמוץ, ובצל שלפי הריח שלו עמד הרבה יותר מדי בחוץ לאחר שנחתך. בינתיים ביקשנו עוד קולה ודיאט קולה, "עם ממש קצת קרח הפעם". הכוסות הגיעו לאחר שתי דקות, עם כמות קרח גדולה אפילו מהפעם הקודמת (לא ברור לי איך אפשר, אבל כן). הפננו את תשומת ליבה של המלצרית, שחייכה חיוך מזלזל והלכה להחליף. החלטנו לחלוק בינתיים את ההמבורגר שלי, עד ששל עופר חוזר. התחלתי לחתוך ואז הסכין נתקלה במשהו קשה שעשה קולות של "קראנץ' קראנץ'". הייתה זו הלחמניה הגריאטרית. פריכה מבחוץ, קשה באופן מחשיד מבפנים. ככל הנראה היא הפכה לטוסט על מנת להסוות את גילה המתקדם. מפאת כבוד לדברים המבוגרים ממני, הפסקתי לחתוך אותה וחילקנו את הקציצה בלבד. מדיום וול? אולי מדיום רייר. אדום, גושי, ועם חתיכות לבנות חשודות. עופר אמר שהוא דווקא טעים, אני אכלתי שני ביסים. ההמבורגר של עופר חזר. הפעם היה עליו מין קטשופ חריף למדי. החלטנו לבלוע את הצפרדע (חתול, כלב, מה זה משנה), ועופר אכל מההמבורגר שלו בכניעה. הגענו לשלב הקינוחים. בהתלבטות בין קינוח אחד או שניים סיננתי לעופר ש"אנחנו ממילא לא חוזרים לפה אף פעם, בוא לפחות ניתן להם צ'אנס עם הקינוחים". עוגת "סבתא מוזס" וסוג של וופל בלגי-בננה ספליט. העוגה הייתה מין פיוז'ן בין עוגת שוקולד מלא ובין עוגה כושית של יום-הולדת בכיתה ג'. קצפת המסקפונה לא הייתה מספיק אוורירית כדי להיות קציפה, ולא הייתה מספיק מתוקה כדי להיות מוס. הוופל הבלגי עם הבננה היה נחמד, מלבד השיחה הבאה שהתנהלה ביני לבין עופר: אני:"בכלל אין פה בננה!" עופר:"בכלל אין פה וופל" אוקיי, וופל לחוד ובננה לחוד. נו שוין. הנזק? 205 שקלים. אנחנו למוזס לא חוזרים. שירות איום ונורא (אפילו לא התנצלות אחת במשך כל הארוחה). האוכל? בינוני מינוס. ללא ספק לא הולם מסעדה שמתיימרת להיות איכותית, וכל כך יקרה.
בחלוקת תפקידים של good cop - bad cop, עופר כתב את הביקורת על ספארקס, ואני קיבלתי עלי את תפקיד השוטר הרע, ואני אכתוב את מה שהיה היום במוזס. בשתי מילים - היה בינוני מינוס. הרבה מינוס. הגענו, התיישבנו. הסכו"מ מונח על השולחן במין סטנד מוזר של סכו"מ-מאפרה-מפיות-סוכר (למה יש מאפרה בחלק של הלא-מעשנים?). מאוד לא מכובד בעיני. עופר התרגש פחות. הוא לא פנאט כמוני בענייני הגיינת סכו"מ. תפריט הצהריים מצומצם ביותר, ב-45 ש"ח מקבלים המבורגר, סלט קטן ושתיה. ב-59 מקבלים מנה ראשונה כמעט נורמאלית, ועיקריות פשוטות למדי. אז לקחנו שתי עיסקיות פשוטות, והוספנו עוד מנה ראשונה - שיפודי פילה בקר בברנדי. בקשתנו להוסיף גבינה ל"ארט בורגר" נתקלה בסירוב. מה פתאום, לא מוסיפים גבינה להמבורגר הזה, אי אפשר. אני לא מעריכה חוסר גמישות ברמות האלה, אבל ניחה. בשלב הזה עוד היינו אופטימיים. שני המבורגרים מדיום-וול, קולה ודיאט קולה. הסלטים היו קטנים ביותר, וכללו חסה ובצל (בלי עגבניית שרי אחת לרפואה). שיפודי הפילה היו מדהימים (בעיני), ונחמדים ולא יותר (בעיני עופר). שתי כוסות הקולה הגיעו די מהר, אבל כמות הקרח בהן לא הייתה מביישת עובד over-enthusiastic במקדונלדס. יחס של 50-50 בערך בין קולה לקרח. את כוסות המים שביקשנו עם ההזמנה של האוכל היינו צריכים לבקש עוד פעם עד שקיבלנו אותן לאחר 10 דקות. מיותר לציין שבכוסות המים לא היתה ולו קוביית קרח מיותמת אחת. ההמבורגרים הגיעו. אכלתי המבורגר בהרבה מסעדות. במסעדות גורמה, במסעדות עממיות, ובשום מקום מלבד מקדונלדס לא נתקלתי בהמבורגר שמוגש סגור. הגבינה בהמבורגר ה"רגיל" הייתה דבוקה בין ההמבורגר ובין הלחמניה בצורה שמנעה כל אפשרות לאכול ללא חלקי לחמניה דבוקים. מעבר לכך - מיונז בכמות נדיבה ביותר על שני ההמבורגרים. גם לא מקובל כל כך. ביקשנו שיביאו לנו את ההמבורגרים ללא מיונז. לאחר ויכוח של דקה וחצי עם המלצרית ("אבל כתוב בתפריט שזה עם מיונז!". בתפריט הארוחה העסקית לא מוזכר דבר וחצי דבר על מיונז). ההמבורגר של עופר חזר להוצאת מיונז, ההמבורגר שלי נשאר, וחלקו העליון נמסר להורדת מיונז. החלק המיונזי בהמבורגר שלי הושאר אחר כבוד בצלחת על ידי מלצרית ממהרת. הדבר השאיר לי זמן להסתכל על הירקות, שהכינוי "ירקות" הוא ללא ספק מחמאה עבורם. פרוסת עגבניה עייפה, פרוסות דקות ועלובות של מלפפון חמוץ, ובצל שלפי הריח שלו עמד הרבה יותר מדי בחוץ לאחר שנחתך. בינתיים ביקשנו עוד קולה ודיאט קולה, "עם ממש קצת קרח הפעם". הכוסות הגיעו לאחר שתי דקות, עם כמות קרח גדולה אפילו מהפעם הקודמת (לא ברור לי איך אפשר, אבל כן). הפננו את תשומת ליבה של המלצרית, שחייכה חיוך מזלזל והלכה להחליף. החלטנו לחלוק בינתיים את ההמבורגר שלי, עד ששל עופר חוזר. התחלתי לחתוך ואז הסכין נתקלה במשהו קשה שעשה קולות של "קראנץ' קראנץ'". הייתה זו הלחמניה הגריאטרית. פריכה מבחוץ, קשה באופן מחשיד מבפנים. ככל הנראה היא הפכה לטוסט על מנת להסוות את גילה המתקדם. מפאת כבוד לדברים המבוגרים ממני, הפסקתי לחתוך אותה וחילקנו את הקציצה בלבד. מדיום וול? אולי מדיום רייר. אדום, גושי, ועם חתיכות לבנות חשודות. עופר אמר שהוא דווקא טעים, אני אכלתי שני ביסים. ההמבורגר של עופר חזר. הפעם היה עליו מין קטשופ חריף למדי. החלטנו לבלוע את הצפרדע (חתול, כלב, מה זה משנה), ועופר אכל מההמבורגר שלו בכניעה. הגענו לשלב הקינוחים. בהתלבטות בין קינוח אחד או שניים סיננתי לעופר ש"אנחנו ממילא לא חוזרים לפה אף פעם, בוא לפחות ניתן להם צ'אנס עם הקינוחים". עוגת "סבתא מוזס" וסוג של וופל בלגי-בננה ספליט. העוגה הייתה מין פיוז'ן בין עוגת שוקולד מלא ובין עוגה כושית של יום-הולדת בכיתה ג'. קצפת המסקפונה לא הייתה מספיק אוורירית כדי להיות קציפה, ולא הייתה מספיק מתוקה כדי להיות מוס. הוופל הבלגי עם הבננה היה נחמד, מלבד השיחה הבאה שהתנהלה ביני לבין עופר: אני:"בכלל אין פה בננה!" עופר:"בכלל אין פה וופל" אוקיי, וופל לחוד ובננה לחוד. נו שוין. הנזק? 205 שקלים. אנחנו למוזס לא חוזרים. שירות איום ונורא (אפילו לא התנצלות אחת במשך כל הארוחה). האוכל? בינוני מינוס. ללא ספק לא הולם מסעדה שמתיימרת להיות איכותית, וכל כך יקרה.
