../images/Emo28.gif../images/Emo107.gifהתבלבלתי בקובץ^^;;;
ובהודעות: היא פתחה את מזוודתה לרווחה ולעיניה נגלה הציפוי הקשה למראה, במזוודה שאיימה להתפרק כל רגע. בעודה אורזת נדדו מחשבותיה עדיין לרגע ששינה את חייה. ~*~ ´מיס לי אליסון´ קרא קול חדגוני, שהגיע מכיוון החדר הזר. אני עדיין יכולה לזכור את ההתרגשות שלי באותו הרגע, כאילו פרפרים ענקיים להם בבטני. "אליס, אני בטוחה שתצליחי! התכוננת לריאיון הזה כבר הרבה זמן והוא ממש משחק לידיים שלך" אמרה לי דרלה בהתלהבות "בהצלחה" קראה אלי, בעודי פוסעת לעבר החדר. הוא היה מואר באור שמש מסנוור. נכנסתי בזהירות, ועייני קלטו מייד שני אנשים יושבים על ספות שחורות. מולם עמד שולחן ישן למראה, שהיה המוס בניירות ורישומים. "שבי בבקשה" אמרה לי האישה בעלת הקול החדגוני. היא לבשה חולצה ומכנס חומים, שנראה כאילו נקנו ממוזיאון לימי הביינים. היה לה שיער שחור, אסוף לקוקו מהודק כששמה לב שהסתכלתי עליה, חייכה. התיישבתי על כורסא כחולה, שלא התאימה במיוחד לאווירה ששהתה באותו זמן בחדר. היא הסתכלה לעבר האנשים שישבו מולה נועצים בה מבטים כאילו היא יצירה שמוצגת במוזיאון, וחייבים למצוא בה פגם. כלל לא אהבתי את המבטים האלה, אז הפנתי את מבטי מייד לאישה. "ובכן מיס לי, האודישן הזה , כפי שאת יודעת, הוא לסרט ´שודדי הקאריביים´. את באת לכאן בשביל להיבחן לדמות של אליזבת סוואן...אני צודקת?" שאלה אותי, תוך כדי חיטוט בערימת הניירות שניצבה על השולחן. מלמלתי כן חלוש. היא שלפה מתחתית לערימת דפים גדולה במיוחד 2 דפים, והספקתי לראות את השם "לי אליסון" כתוב על אחד מהם. "אז, מיס לי באודישן הזה יהיו 2 שלבים. שלב ראשון יהיה סיטואציות.אני אתן לך סיטואציה, ואת פשוט תשחקי אותה. שלב 2 יתבצע בכך שאני אתן לך טקסט של אליזבת, ואת תצטרכי להקריא לנו אותו" אמרה. "אוקי..." אמרתי, והרגשתי איך שסבלנותי מתחילה לפקוע. "בסדר, עכשיו, הנה הסיטואציה: את וחברך הולכים לסרט, ובסרט הזה מופיע שחקן אחד שאת מעריצה, ושחקן שני שהוא מעריץ" אמרה במהירות. תוך כדי שהיא מדברת, אחד מהאנשים שישבו על השולחן קם, ונעמד ליידי. ´הוא כנראה יבצע איתי את הסיטואציה´ חשבתי לעצמי, האיש נראה בערך בגילי, אפילו קצת יותר. היה לו שיער שחור, רווי ג´ל . הוא היה גבוה ממני בראש, ועיניו היו חומות כשוקולד. "...אז, כמו שאמרתי" המשיכה האישה, ניתקה את חוט המחשבה שלי מהגבר, והחזירה אותו אליה, "אתם יוצאים מהסרט, ומתחילים להתווכח, כי בסרט הדמות שהשחקן שאת מעריצה רב עם הדמות של השחקן שהוא מעריץ, ואת צריכה לשכנע אותו שהשחקן שאת מעריצה הוא הצודק" –"אתה יודע מה לעשות" אמרה בפשטות, והביטה על הגבר. הוא הינהן במהירות. במבט שני הוא נראה קצת עצבני, ´יכול להיות בגלל שהוא שיחק את אותה סיטואציה כל היום´, חשבתי לי בשעשוע "טוב, אחת שתיים ו...אקשן!" "וואו, איזה סרט יפה זה היה" אמרתי, מנסה לחשוב במהירות על מה להגיד, ומתי. "נכון, זה באמת היה סרט יפה, היה שם את השחקן שאני אוהב" הוא אמר ביהירות, והביט אליי. "או באמת? איזה דמות הוא שיחק?" שאלתי מתעלמת מהיהירות שבקולו. הרגשתי שאני מתחילה להילחץ. אף פעם לא הייתי מצליחה להישאר רגועה במצבי לחץ כגון אלה. "את ברוס" הוא אמר בפשטות, כאילו התשובה הייתה ברורה. "אה, דווקא לא אהבתי כל כך את הדמות הזו, בגללה...וויל´ מת" אמרתי לו. "זו הייתה אשמת וויל´, הוא החליט להלשין, אז הוא מת, אין מה לעשות" הוא אמר. בעודי תוהה כיצד הוא מצליח לאלתר איך הוא מצליח לאלתר כל כך מהר. עוד אפשר לחשוב שהמשפטים כתובים לו איפשהו. "הוא היה חייב להלשין, איימו עליו". אמרתי בקרירות, נזכרת בסרט שראיתי פעם, בו איימו על איש כדי שילשין על חברו. די הדהמתי את עצמי בכך שאני מצליחה להיזכר בסרט הזה בזמן מתוח שכזה. "אם הוא היה חבר טוב הוא היה להיות מוכן למות בשביל חברו" הוא אמר לי, הוא הסתכל לרגע על הרצפה, וכמו שנזכר במשהו החזיר את מבטו חזרה אליי. "האם אתה היית מוכן למות כדי להציל את חבר שלך?" שאלתי אותו. השאלה הזו פשוט תפורה למה שהוא אמר לי קודם, הוא חייב ליפול בפח הזה. "כן" אמר בהחלטיות, והמשיך להסתכל אליי. הרגשתי כאילו המבט הזה מנסה לחדור דרכי, כאילו מנסה לנחש על איזה משפט התקפה נוסף אני עומדת להוציא מפי. השתרר לרגע שקט בעודי חושבת מה לומר. הרגשתי שאני חייבת להגיד משהו-אחרת לא הצליח להתקבל, וזה עוד האודישן האחרון שלי מבין כל המוקדמות שהיו, ואני לא מתכוונת להיכשל. אז החלטתי. "אתה יודע מה? בוא לא נריב על שטות כזו. אלו אפילו לא דמויות אמיתיות שמעתי שלשחקן שאתה מעריץ ולשחקן שאני מעריצה ייצא בקרוב עוד סרט, רוצה שנלך אליו?" אמרתי, וחייכתי אליו. יכולתי לראות שהוא לא היה מוכן לשאלה כזו, אז הוא חייך אליי. "בטח" אמר, וכמו שהבין שאין עוד מה להוסיף, חזר למקומו. "אוקי מיס אליסון , עכשיו הגיע השלב השני של האודישן" פנתה אליי האישה. "הנה הדף עם הטקסט", היא הושיטה לי דף עם לא יותר מארבע שורות. "דמייני שאהובך עומד למות, והאנשים שאיתך לא מוכנים לעזור לך להציל אותו" אמרה לי, קולה נשמע כמו של מספרת סיפורים, בדיוק כמו זו שהוריי שכרו בשבילי כשהייתי קטנה, והיא קולה נשמע בדיוק כמו של מספרת הסיפורים שנשכרה עבורי כשהייתי קטנה, וכרגע הגיעה לחלק הרומנטי והדרמטי מכל. ´אהובי, מה?´ חשבתי לעצמי בקרירות, ´אני דווקא הייתי משאירה אותו מאחור´. ועם מחשבה של אני-חייבת-לעשות-את-זה-איכשהו, התחלתי להקריא מהדף: "אוקי, בואו תעזרו לי, אחת שתיים ושל..." אמרתי בקול רם ונחוש, "איי, למה אתם לא עוזרים לי?! וויל שם!" פניתי לאוויר, ניסיתי לשוות לקולי נימה של לחץ "הם עלולים למות שם!" אמרתי לאוויר, כמנסה לשכנע אותו. -"ג´ק אמר להיצמד לקוד" שמעתי קול מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את אותו האיש שעשיתי איתו את הסיטואציה מקודם. "תעשו טובה! אתם פיראטים! אתם לא אמורים להקשיב לחוק, הקוד הוא...כמו מדריכון למסע" אמרתי, הרגשתי פתאום איך אני מצליחה לשכנע את עצמי במילותיי שלי. "יפה מאוד" אמרה לי האישה, "זה הכל. אם את הצלחת אנחנו כבר נתקשר אלייך" אמרה לי במהירות, ולוותה אותי החוצה. לאחר שבוע ימים הגיע אליי הטלפון המיוחל-אני עומדת לשחק את אליזבת´ סוואן בסרט ´שודדי הקאריביים´.
.
גם אני חושבת שזה היה צריך להסתיים ב-" לאחר שבוע ימים הגיע אליי הטלפון המיוחל". ואני לא אחזור על כל מה שהשאר אמרו. רק משהו קטן, יס סיכוי שאחרי שתעברי על זה תפרסמי את זה שוב? כי יש לי טיפה באלגן (זה גם יכול להיות קשור לעובדה שהרגע קמתי!
