BlogTV Police12
New member
../images/Emo27.gif../images/Emo32.gif../images/Emo37.gif
איש עם שיריון/ רוחלה המאירי פעם היה איש אחד,אדם נחמד, אך לבושו היה מוזר. על ידיו תמיד היו כפפות איגרוף ועל גופו לבש שיריון. וכך הוא הסתובב ברחובות. הוא לבש שיריון, כך טען, כדי להגן על עצמו. בעיקר על אזור ה- . "לב" הוא טען, "זהו אזור רגיש וצריך להגן עליו" "פעם", הוא סיפר לכל מי שהתעניין ושאל, "לפני השיריון, הייתי חשוף ונפגעתי. ימים רבים הסתובבתי ברחובות כשלבי כואב. לא אכלתי, לא שתיתי , והרבה בכיתי". "ולמה כפפות איגרוף?" שאלו אותו. "הא! זה פשוט מאד", ענה האיש, "עם כפפות איגרוף אי אפשר לגעת בדברים, אי אפשר לחוש, וזה גם טוב כאמצעי הגנה". יום אחד פגש האיש אישה. אישה יפה עדינה ורכה. מה שמשך את תשומת ליבו בעיקר, היה השיריון שעל ליבה. הם מיד מצאו עניין משותף זה בזה. הוא סיפר לה על השיריון שלו, היא סיפרה לו על השיריון שלה ומאז הם נהיו חברים! הם הסתובבו יחד ברחובות, אוחזים יד ביד כמו חברים טובים מאד. הוא אחז בידה ולא הרגיש עד כמה היא רכה ועדינה והיא אחזה בידו ולא חשה בה בכלל. כל מה שהרגישה היה עור מחוספס ולא נעים של כפפת איגרוף. פעם אחת היא אפילו ניסתה להוריד לו כפפה אחת, אבל האיש באופן אוטומטי ובלי להרגיש, ניסה להתגונן וחבט בה. למזלה, היא לבשה שיריון והמכה לא ממש הכאיבה לה, אבל היה לה מאד לא נעים. וככה הם המשיכו להסתובב בדרכים, נוגעים ולא נוגעים ומאד מאד נזהרים! בוקר אחד התעורר האיש ופתאום הרגיש מוזר, היה לו חם, בעיקר היה לו חם באזור הלב, ואפילו מחשבה עברה בלב החם. אולי השיריון לוחץ וצריך לשחררו. הוא ניסה ביד ימין ולא הצליח. הוא ניסה ביד שמאל ולא הצליח. הוא נסיה בשתי הידיים, אך מה שקרה היה, שהוא גילה כי הוא חובט בעצמו, כי הרי על ידיו היו כפפות איגרוף. הוא התרגז מאד, והוא כעס מאד. הוא הרי רצה להגן על עצמו ועכשיו מסתבר ש ה ו א זה שמכאיב לעצמו. הוא יצא במהירות מהבית כדי לפגוש את האישה היפה, וכשהגיע אליה, היא מיד הבחינה שהוא כועס, וניסתה להרגיע אותו. היא ניסתה ללטף אותו, לגעת בו, לעזור לו להסיר את השיריון הלוחץ, אך הוא כעס ואגרופיו חבטו בה. בגלל השיריון שלו הוא אפילו לא חש את ליטופיה, שהרי אם מרגיש אותם בטוח שהיה נרגע והיה לא טוב ונעים. והוא כעס עליה על שאינה מנסה יותר, ולרגע אף הצטער שפגע בה מבלי להתכוון ואפילו ניסה ללטף אותה. אבל... איך אפשר ללטף עם כפפות אגרוף? לבסוף, הוא פנה לאחור וחזר לביתו כועס. האישה נשארה בביתה, לבדה ידיה הרכות כאבו מהניסיונות שעשתה כדי לעזור לו, ובלבה חשבה: מזל שיש לי שיריון שהגן עלי! אולי אני צריכה לקנות לי גם זוג כפפות אגרוף? והאיש ישב בביתו כועס. הוא חש שבלבו עצוב מאד ולא ידע מה לעשות. אבל, במקום להאשים את עצמו, הוא האשים את האישה היפה שלא עזרה לו, כי בגלל שכעס לא שם לב שהיא כן ניסתה לעזור לו, והוא פגע בה.. ואז, מתוך המחשבות הוא שמע פתאום קול, שחזר ודקלם לו הדקלום הבא: " איך אפשר ללטף עם כפפות אגרוף? איך אפשר לחוש עם שיריון על הגוף? איך אפשר לצעוד קדימה שהמבט הוא לאחור? ואיך אפשר לשמוע כשלא נשמע אף קול? אי אפשר!!!!!!!!!!!!!!! אולי, כדי לחוש, לגעת, ללטף ולהרגיש יש להסיר את הכפפות ואת השיריון לא להלביש. להישיר מבט קדימה, לא להפנות מבט לאחור, לא לשמור דברים בלב, אלא רק לומר אותם בקול!" והאיש הקשיב והקשיב ופתאום הבין! בבת אחת את הכפפות הוא הסיר, ואז, ואצבעות משוחררות הוא הצליח גם את השיריון להוריד. הוא הרגיש פתאום יותר קל ומשוחרר, ובלבו היה מן אושר מוזר. הוא רץ בשמחה אל בית האישה, ובדרך אפילו קטף לה פרח שצמח בגינה. והוא סיפר לה את כל מה ששמע ואז, גם היא הסירה את שריונה. וכך ללא שיריון וללא כפפות איגרוף הם ישבו וליטפו זה את זה, וחשו, והרגישו והיה להם חם ונעים, ואפילו לבובתהם, שהוסר מהם השיריון התקרבו אחד לשני, ובלי שאיש והאישה הרגישו, הם הפכו ללב אחד
איש עם שיריון/ רוחלה המאירי פעם היה איש אחד,אדם נחמד, אך לבושו היה מוזר. על ידיו תמיד היו כפפות איגרוף ועל גופו לבש שיריון. וכך הוא הסתובב ברחובות. הוא לבש שיריון, כך טען, כדי להגן על עצמו. בעיקר על אזור ה- . "לב" הוא טען, "זהו אזור רגיש וצריך להגן עליו" "פעם", הוא סיפר לכל מי שהתעניין ושאל, "לפני השיריון, הייתי חשוף ונפגעתי. ימים רבים הסתובבתי ברחובות כשלבי כואב. לא אכלתי, לא שתיתי , והרבה בכיתי". "ולמה כפפות איגרוף?" שאלו אותו. "הא! זה פשוט מאד", ענה האיש, "עם כפפות איגרוף אי אפשר לגעת בדברים, אי אפשר לחוש, וזה גם טוב כאמצעי הגנה". יום אחד פגש האיש אישה. אישה יפה עדינה ורכה. מה שמשך את תשומת ליבו בעיקר, היה השיריון שעל ליבה. הם מיד מצאו עניין משותף זה בזה. הוא סיפר לה על השיריון שלו, היא סיפרה לו על השיריון שלה ומאז הם נהיו חברים! הם הסתובבו יחד ברחובות, אוחזים יד ביד כמו חברים טובים מאד. הוא אחז בידה ולא הרגיש עד כמה היא רכה ועדינה והיא אחזה בידו ולא חשה בה בכלל. כל מה שהרגישה היה עור מחוספס ולא נעים של כפפת איגרוף. פעם אחת היא אפילו ניסתה להוריד לו כפפה אחת, אבל האיש באופן אוטומטי ובלי להרגיש, ניסה להתגונן וחבט בה. למזלה, היא לבשה שיריון והמכה לא ממש הכאיבה לה, אבל היה לה מאד לא נעים. וככה הם המשיכו להסתובב בדרכים, נוגעים ולא נוגעים ומאד מאד נזהרים! בוקר אחד התעורר האיש ופתאום הרגיש מוזר, היה לו חם, בעיקר היה לו חם באזור הלב, ואפילו מחשבה עברה בלב החם. אולי השיריון לוחץ וצריך לשחררו. הוא ניסה ביד ימין ולא הצליח. הוא ניסה ביד שמאל ולא הצליח. הוא נסיה בשתי הידיים, אך מה שקרה היה, שהוא גילה כי הוא חובט בעצמו, כי הרי על ידיו היו כפפות איגרוף. הוא התרגז מאד, והוא כעס מאד. הוא הרי רצה להגן על עצמו ועכשיו מסתבר ש ה ו א זה שמכאיב לעצמו. הוא יצא במהירות מהבית כדי לפגוש את האישה היפה, וכשהגיע אליה, היא מיד הבחינה שהוא כועס, וניסתה להרגיע אותו. היא ניסתה ללטף אותו, לגעת בו, לעזור לו להסיר את השיריון הלוחץ, אך הוא כעס ואגרופיו חבטו בה. בגלל השיריון שלו הוא אפילו לא חש את ליטופיה, שהרי אם מרגיש אותם בטוח שהיה נרגע והיה לא טוב ונעים. והוא כעס עליה על שאינה מנסה יותר, ולרגע אף הצטער שפגע בה מבלי להתכוון ואפילו ניסה ללטף אותה. אבל... איך אפשר ללטף עם כפפות אגרוף? לבסוף, הוא פנה לאחור וחזר לביתו כועס. האישה נשארה בביתה, לבדה ידיה הרכות כאבו מהניסיונות שעשתה כדי לעזור לו, ובלבה חשבה: מזל שיש לי שיריון שהגן עלי! אולי אני צריכה לקנות לי גם זוג כפפות אגרוף? והאיש ישב בביתו כועס. הוא חש שבלבו עצוב מאד ולא ידע מה לעשות. אבל, במקום להאשים את עצמו, הוא האשים את האישה היפה שלא עזרה לו, כי בגלל שכעס לא שם לב שהיא כן ניסתה לעזור לו, והוא פגע בה.. ואז, מתוך המחשבות הוא שמע פתאום קול, שחזר ודקלם לו הדקלום הבא: " איך אפשר ללטף עם כפפות אגרוף? איך אפשר לחוש עם שיריון על הגוף? איך אפשר לצעוד קדימה שהמבט הוא לאחור? ואיך אפשר לשמוע כשלא נשמע אף קול? אי אפשר!!!!!!!!!!!!!!! אולי, כדי לחוש, לגעת, ללטף ולהרגיש יש להסיר את הכפפות ואת השיריון לא להלביש. להישיר מבט קדימה, לא להפנות מבט לאחור, לא לשמור דברים בלב, אלא רק לומר אותם בקול!" והאיש הקשיב והקשיב ופתאום הבין! בבת אחת את הכפפות הוא הסיר, ואז, ואצבעות משוחררות הוא הצליח גם את השיריון להוריד. הוא הרגיש פתאום יותר קל ומשוחרר, ובלבו היה מן אושר מוזר. הוא רץ בשמחה אל בית האישה, ובדרך אפילו קטף לה פרח שצמח בגינה. והוא סיפר לה את כל מה ששמע ואז, גם היא הסירה את שריונה. וכך ללא שיריון וללא כפפות איגרוף הם ישבו וליטפו זה את זה, וחשו, והרגישו והיה להם חם ונעים, ואפילו לבובתהם, שהוסר מהם השיריון התקרבו אחד לשני, ובלי שאיש והאישה הרגישו, הם הפכו ללב אחד