לכל מי שרואה עכשיו את העונה הרביעית
יש כתבת ביקורת בוואלה על עמוק באדמה והיא מכילה מספר ספולרים ולכן העתקתי את הכתבה לכאן ללא הספולרים, כך שכולם יכולו לקרוא ולכתוב את חוות דעתם על הכתבה...
"לשבור את הצופים" "בעונה הרביעית, אודי הירש מוצא כי "עמוק באדמה" הפכה למסחטת רגשות ממשנתו של פון טרייר (רק בלי הצרחות של ביורק) כשאלן בול, יוצר "עמוק באדמה", הודיע כי סדרת ההלוויות תלך בדרך כל בשר בתום העונה החמישית שלה, הוא זכה להערכה מקיר לקיר בזכות יושרו היצירתי והאומץ שהפגין. נדירים המקרים שיוצר גוזם בשלב כל כך מוקדם את פרי יצירתו, והצעד כמו סיפק הוכחה נוספת לאיכות נטולת הפשרות שאפיינה את "עמוק באדמה". אלא שצפייה בעונה הרביעית של הסדרה, שמארז הדי.וי.די שלה יצא לאור לאחרונה, מוכיחה כי המהלך היה מוצדק: בול מיצה את עצמו. הסדרה שהוגדרה פעם, מזמן, כבעלת אלמנטים קומיים, פשטה מעליה עם כל עונה שחלפה את שאריות החן והקלילות, והפכה לטרגדיה כבדה. המועקה שיוצרת "עמוק באדמה" כבר מזמן לא מחליקה בגרון. העונה הרביעית של "עמוק באדמה" מוצאת את כל הדמויות בשלב מתקדם יותר או פחות של דיכאון עמוק או הרס עצמי: נייט פישר מתקשה להתאושש ממותה המסתורי של ליסה; רות, שהתחתנה בספונטניות עם גבר שזה מקרוב הכירה, ג'ורג' סיבלי, מגלה כי מדובר בנוטש נשים סדרתי, שבנו הנטוש משאיר לו תשורות אנונימיות בצורת צואה ארוזה בקפדנות; ריקו דיאז, שהפך לשותפם של הפישרים, בוגד באשתו ונענש על כך; ודייוויד פישר, שבמשך העונות הקודמות התמודד עם יציאתו מהארון ועם זוגיותו המעורערת, עובר טראומה איומה, שמשנה את חייו. לאורך כל העונה, יותר מאשר בכל עונה קודמת, הדמויות משועבדות לחולשות, לרגשות, ליצרים ולפחדים שלהן. איש אינו חזק, אפילו לא לרגע. כולם חיים על הקצה, אבל לא מבחירה. כשהפסיביות האנושית הזו מגיעה במינונים מדודים (כפי שקרה בעונות קודמות של "עמוק באדמה") היא יוצרת ממד של אמינות. כשכל הדמויות שוחות בג'יפה במשך 12 פרקים, ללא כל איזון, "עמוק באדמה" כבר פונה לכיוונים לארס פון טריירים, כלומר בחינה בלתי פוסקת של עצביהם של הצופים. הפרק החמישי, שבו נחטף דייוויד על ידי מטורף ועובר מסע ייסורים בלתי אנושי, מקפל לתוך 50 דקות את העונה כולה: דייוויד מגלה פסיביות איומה, משלים עם גורלו, כמעט לא מנסה להיאבק, משל היה ביורק ב"רוקדת בחשיכה". הפרק זכה לשבחים, בעיקר עקב הקצב המסחרר והאפקט הרגשי שלו. זו אופציה אחת. אפשרות אחרת היא לראות בפרק מניפולציה רגשית זולה, המשתמשת בשורה של שטיקים וקלישאות (כשדייוויד מאמין שהחוטף יהרוג אותו, הוא רואה את כל חייו חולפים לנגד עיניו) כדי לכווץ את בטנם של הצופים. לא כל אדם המבקש מהטלוויזיה שלו להיות איכותית ואינטליגנטית, מוכן שהיא גם תתעלל בו. פרק זה לפחות סיפק הפוגה רגעית מההתפלשות המתמדת של הגיבורים בעצמם, בלבטיהם וברחמיהם העצמיים. העונה הרביעית סובלת ממחסור כרוני בתנופה עלילתית, פרט לבגידות, פרידות וסקס ברמות פיק אפיות. הסדרה איבדה את שאריות הסובטיליות האחרונות שלה, וכופה על צופיה סבל מתמשך ואינסופי. גם סצינות המוות בפתיחת כל פרק הופכות מאולצות, ותפקידן בהמשך הופך קטן ושולי יותר מעונה לעונה. ואף על פי כן, "עמוק באדמה" נהנית לאורך כל שנותיה מקהל צופים נאמן, שעוקב אחריה באדיקות. למה, בעצם? למרות התחכום והיומרה שלה, היא מתבססת, בדיוק כמו טלנובלות נחותות, על העיקרון הנושן של "Misery Loves Company". כל עוד יהיו בעולם אנשים מדוכדכים, מתוסבכים וקשי יום, מוצרים תרבותיים מסוגה יזכו להצלחה. סיבה נוספת היא שבדיוק כמו גיבורי "עמוק באדמה", גם צרכניה נכנעים לעיתים קרובות לדחפיהם ופועלים בצורה לא רציונלית. כיוון שכך, אסיים בשאלה: מתי מגיעה העונה החמישית?
