תודה. לפניכם:
אז הנה קטע ארוך יותר אפילו רבי וסגנו אינם יודעים כלום. אין הללו יודעים אלא להכות. זה על-פי דרכו וזה על-פי דרכו… בגופו של דבר אין תורתם נכנסת ללבי אלא כלאחר אוזן, דרך הפאה השמאלית. באזני הימנית נכנסת מאליה תורה אחרת, שעולה ובאה מן ה"סִדּוּר" מבין השיטים ומצטרפת למה שבלבי מכבר. השיטין עצמן וגוף האותיות – אינן אלא רמזים קלושים לה. עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח "אלף בית" שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפני חֲיָלות חֲיָלות של אנשי צבא, מאלו שעוברים לפרקים על פני ביתינו, הם והמתופף עִמָּם בראש: טם-טררם! ביותר דומות לכך שורות האלפי"ן והגימלי"ן עם ה"קֻּבּוּצים" שלמטן. הרי הם אנשי חַיִל ממש, מזוינים מכף רגל ועד ראש: אלו, האלפי"ן, תרמיליהם מופשלים להם לאחוריהם והם הולכים כפופים קצת תחת משׁאם, כפורשים ל"מַנְיֶבְרוֹת"; ואלו הגימלי"ן, נִצָּבִים פשוטי רגל מלפניהם, מוכנים ל"מרש". עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח ובשולָיו. "את מי אתה מבקש?", שואלני הסגן. "את המתופף…" אומר אני ועיני מפשפשות. … כל אותו היום הרהרתי בגיסות ובאנשי צבא. ולמחר כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת א ואמר: "רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים?…" "אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים…" "הרי זו אל"ף", מעיד הסגן. "הרי זו אל"ף", שונה אני אחריו. "מה זאת?" שואל שוב הסגן. "אסל ושני דליים", אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו. "לא, אמור: אל"ף!" חוזר הסגן ואומר, "זכור: אל"ף, אל"ף". "אל"ף, אל"ף…" וכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף ובמקומה באה מַארוּסְיָא, זו השִׂקְצה שואבת המים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות ובאסל והדלָיַיִם שעל כְּתֵפָהּ. והנה גם הבאר והשוקת הצדה ובני הָאַוָּזִים שבשלולית הסמוכה וגנו של ר' אלתר קוּקוּ… "מה זאת?" שואלני הסגן ממחרת ומראה לי על האל"ף. "אוי, מארוסיא!…" שמח אני על המציאה. הסגן זורק את הטַיטיל (המַחֲוֶה) מידו ופסק את אצבעותיו; אבל מיד חזר בו, תפס בסנטרי ואמר: "גוי, אל"ף, אל"ף!" "אל"ף, אל"ף, אל"ף!". ח"נ ביאליק, ספיח, פרק שלישי
