The Cat Woman
New member
../images/Emo25.gif../images/Emo23.gifWhile Your Lips Are Still Res../images/Emo23.gif
פתיחת השיר: השיר פותח בסדרת ניגודים- שלשמם לדעת הכותב נוצרו דברים מלכתחילה, מעין מטרות שהתעוותו והפכו להיות דבר מכוער שלדעת הכותב- לא היו אמורים להגיע לכדי כך. זוכרים את השיר enjoy the silence של דפש מוד? אז תומאס שלנו קצת העתיק כאן בשורה הראשונה באומרו שמילים נוצרו למען השקט, לא כדי שיגידו אותן בקול. לדעתו של תומאס- כל אמירה של מילים רק לשם האמירה, מחללת אותן ואנו יכולים לראות זאת בהמשך השיר- כשהוא מחפש אחר דבר שאינו קיים. תומאס ממשיך ואומר שלב צעיר, לב תמים ובתולי, כזה שרק מתחיל לפרוח- נועד לאהוב, לא לחוות משברים. שיער כהה נועד להתבדר ברוח, ליצור מראה ציורי שכזה, לא כדי לחשוף את פרצופו הקר של העולם . (טאריה???) יתכן והוא מבכה כאן על עצמו. לא אחת אני חושבת על כך שאולי תומאס עבר איזשהי חוויה שהייתה נורא טראומטית בשבילו בתחום הרומנטי, וכאן ניתן ממש לראות את זה- הוא אינו מדבר על אדם שחווה המון. הוא מדבר על נפש צעירה, תמימה. נפש שחווה הכל בפעם הראשונה. נפש שנפצעה בפעם הראשונה, שמגלה פתאום הכל בפעם הראשונה. נמשיך לפזמון: הפזמון מלא באמירות נורא תמוהות ולכאורה בלתי מובנות שלכולן מטרה אחת ויחידה- חיפוש אחר תמימות, בתוליות. תלמידי תקשורת לא אחת שומעים על ניל פוסטמן והמושג "אובדן הילדות" שהוא בעצם ספר שכתב פרופ' פוסטמן. הפרופסור הגאון (לדעתי) הזה מתאר בספרו את התופעה הזו של אובדן הילדות המתגברת והולכת בשנים האחרונות בהשפעות התקשורת. הוא כתב על כך שהילדים היום נחשפים למסרים שלא יועדו להם- בגילאים מוקדמים יותר, גילאים בהם הם אינם בשלים לקבל את המסרים האלו וכמובן- אין להם את הכלים המתאימים להתמודד עם המסרים האלו. מה שהופך אותם לילדים-מבוגרים ומכאן- אובדן התמימות. תומאס תמיד מבכה על אובדן ילדותו, על כך שילדותו היתה התקופה המאושרת בחייו. ולא סתם... כשאתה ילד- מסירים ממך את כל האחריות והדאגות, אתה לא נחשף לעולם קר, לא נפגע ממילים ולא חווה שברונות לב. לכן בפזמון של השיר- תומאס מנשק שפתיים כשהן עדיין אדומות (אדומות טבעיות, כמו של ילדה קטנה- לפחות לדעתי), נח על חיק שאף אחד לא נח עליו לפניו, חיק שהיה שמור כל הזמן הזה, מחזיק יד תמימה שעדיין לא נגעה בשוק כלי (כנראה הכוונה היא לכלי מלחמה), הוא טובע בתוך עיניים שעדיין עיוורות- עיניים שעדיין לא נפקחו וראו את כל רוע העולם והקרירות שבו, לא ראו מלחמות. וכאן השיר שלנו מתחיל לקבל טוויסט מעניין, לפחות לדעתי- השורה האחרונה אינה פשוטה כקודמותיה. "אוהב בשעת בין-ערביים". אני לא יודעת אם אתם מתחברים לזה כמוני, לעניין הזה של השוואות לביאליק, אך גם ביאליק כתב משהו על שעת ביניים שכזו- שעת "בין השמשות". "ובשעת רחמים, בין השמשות שחי ואגל לך סוד ייסורי. אומרים יש בעולם נעורים, היכן נעוריי?" לפי הקבלה- שעת בין השמשות = שעת השקיעה, שעת דמדומים, בין ערביים. זהו זמן אפוף מסתורין ולפי ההלכה- ישנם איסורים והגבלות בשעות אלה מאחר וזהו זמן שאינו יום אך גם אינו לילה, זהו זמן לא מוגדר. גם ביאליק מדבר על הכאב והייסורים האלו שבלא לדעת היכן הילדות שלך, כלומר- לבכות את אובדנה. בדיוק כמו תומאס. והרי לכם קטע שמצאתי באינטרנט ומתייחס בדיוק לשעה הזו, וזה מעניין גם בהקשר לתומאס שמדבר בדיוק על אותה שעה: "בפרשת הבריאה נאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" . על פי ההלכה, היממה מתחילה תמיד בלילה ורק אז עוברת להיות יום. רעיון מיוחד זה מקפל בתוכו את משמעות המילה - תקווה. כפי שהלילה והחושך קודמים ליום ולאור, כך צריך לראות את עצמו האדם - מחוסר וודאות וחושך - יש לו תמיד תקווה, יפציע אור יום." תומאס אף מוסיף ואומר על שעה זו- שזו שעה בה הלילה מחביא בתוכו את השקיעה שקמלה. הוא מתייחס ללילה כדומיננטי במערכת יחסים זו וכזה שמעלים לתוכו את השקיעה, השקיעה שנובלת בדיוק כמו פרח בסוף ימיו. אפשר להקביל את מערכת היחסים הזו ללב אוהב לעומת לב כואב. לב שנועד לאהוב- שקיעה, חום, פריחה. לב כואב- שחור, אפל, חשוך, מאיב על השקיעה ומכנס אותה לתוכו עד כדי העלמה טוטאלית. תומאס כמה לתחושה הזאת של נעוריו האבודים, ילדותו הנחשקת כ"כ... ילדות שכבר איננה מנת חלקו והוא חפץ בשובה יותר מכל. הוא מתגעגע לתמימות, לבתוליות, לנשיקה הראשונה, האהבה הראשונה, השיר הראשון שנכתב, המילה הראשונה של תינוק. סיום השיר: בבית האחרון מגלה תומאס פסימיות מסויימת בכתיבתו- יומה הראשון של אהבה לעולם אינו חוזר בחזרה. מי מאיתנו שחווה את הרגש הזה שנקרא "אהבה" לאורך זמן, יודע עד כמה כיף בהתחלה ועד כמה תמיד מחכים לרגעים מדהימים במהלך הקשר. רגעים אלו נדירים שכן כשכבר מפסיקים להתאהב בבנאדם וכבר אוהבים אותו רשמית וסופית- הכל שגרתי וכביכול "משעמם". תמיד זוגות יחפשו אחר הריגוש, המשיכה החייתית הזו שהייתה קיימת בהתחלה. התמימות, הבתוליות. כשהכל מסתורי. לכך תומאס מייחל אך גם יודע שימים אלו לעולם אינם חוזרים ולכן אומר בשורה השניה כי שעות אלו של תשוקה לעולם לא יהיו שעות מבוזבזות, שכן- הן לעולם אינן חוזרות... ב2 השורות האחרונות תומאס חוזר להיות פיוטי ושייקספירי כהרגלו : הכינור (להזכירכם- הכינור המנגן את חייו), ידיו של המשורר, כל לב מפשיר מנגן את תכליתך ("שיר הנושא") באכפתיות/ דאגה. למה הוא מתכוון כשהוא אומר "לב מפשיר"? כדי שדבר מה יפשיר- עליו להיות קפוא ראשית כל. לכן- לב מפשיר הוא לב שחומם, לב שמצא כנראה את התמימות, את החום שהוא חיפש. ותומאס מוצא את זה בכתיבה. ככל הנראה הוא חש קפוא כל עוד הוא נמצא בחוץ, בעולם הקר הזה שהוא אינו רוצה להיחשף אליו... אך ברגע שמתחיל הכינור לנגן את שירת חייו ועט מזדמן לו ליד- הלב שלו מתחיל להפשיר בחזרה, להתמלא באהבה ובתמימות ילדותית, תומאס חוזר לרגעים נשכחים ואהובים, רגעים של טבע ואושר, רגעים בהם הוא מלא השראה ואלו- מתבטאים במוזיקה שהוא כותב. תכליתו שלו- מטרתו לחיים של תומאס- הביטוי העצמי באמצעות הכתיבה. -=סוף=-
שוב אציין ואומר כי כל הנאמר לעיל הוא פרשנות אישית שלי, אשמח לתגובותיכם בנושא!
פתיחת השיר: השיר פותח בסדרת ניגודים- שלשמם לדעת הכותב נוצרו דברים מלכתחילה, מעין מטרות שהתעוותו והפכו להיות דבר מכוער שלדעת הכותב- לא היו אמורים להגיע לכדי כך. זוכרים את השיר enjoy the silence של דפש מוד? אז תומאס שלנו קצת העתיק כאן בשורה הראשונה באומרו שמילים נוצרו למען השקט, לא כדי שיגידו אותן בקול. לדעתו של תומאס- כל אמירה של מילים רק לשם האמירה, מחללת אותן ואנו יכולים לראות זאת בהמשך השיר- כשהוא מחפש אחר דבר שאינו קיים. תומאס ממשיך ואומר שלב צעיר, לב תמים ובתולי, כזה שרק מתחיל לפרוח- נועד לאהוב, לא לחוות משברים. שיער כהה נועד להתבדר ברוח, ליצור מראה ציורי שכזה, לא כדי לחשוף את פרצופו הקר של העולם . (טאריה???) יתכן והוא מבכה כאן על עצמו. לא אחת אני חושבת על כך שאולי תומאס עבר איזשהי חוויה שהייתה נורא טראומטית בשבילו בתחום הרומנטי, וכאן ניתן ממש לראות את זה- הוא אינו מדבר על אדם שחווה המון. הוא מדבר על נפש צעירה, תמימה. נפש שחווה הכל בפעם הראשונה. נפש שנפצעה בפעם הראשונה, שמגלה פתאום הכל בפעם הראשונה. נמשיך לפזמון: הפזמון מלא באמירות נורא תמוהות ולכאורה בלתי מובנות שלכולן מטרה אחת ויחידה- חיפוש אחר תמימות, בתוליות. תלמידי תקשורת לא אחת שומעים על ניל פוסטמן והמושג "אובדן הילדות" שהוא בעצם ספר שכתב פרופ' פוסטמן. הפרופסור הגאון (לדעתי) הזה מתאר בספרו את התופעה הזו של אובדן הילדות המתגברת והולכת בשנים האחרונות בהשפעות התקשורת. הוא כתב על כך שהילדים היום נחשפים למסרים שלא יועדו להם- בגילאים מוקדמים יותר, גילאים בהם הם אינם בשלים לקבל את המסרים האלו וכמובן- אין להם את הכלים המתאימים להתמודד עם המסרים האלו. מה שהופך אותם לילדים-מבוגרים ומכאן- אובדן התמימות. תומאס תמיד מבכה על אובדן ילדותו, על כך שילדותו היתה התקופה המאושרת בחייו. ולא סתם... כשאתה ילד- מסירים ממך את כל האחריות והדאגות, אתה לא נחשף לעולם קר, לא נפגע ממילים ולא חווה שברונות לב. לכן בפזמון של השיר- תומאס מנשק שפתיים כשהן עדיין אדומות (אדומות טבעיות, כמו של ילדה קטנה- לפחות לדעתי), נח על חיק שאף אחד לא נח עליו לפניו, חיק שהיה שמור כל הזמן הזה, מחזיק יד תמימה שעדיין לא נגעה בשוק כלי (כנראה הכוונה היא לכלי מלחמה), הוא טובע בתוך עיניים שעדיין עיוורות- עיניים שעדיין לא נפקחו וראו את כל רוע העולם והקרירות שבו, לא ראו מלחמות. וכאן השיר שלנו מתחיל לקבל טוויסט מעניין, לפחות לדעתי- השורה האחרונה אינה פשוטה כקודמותיה. "אוהב בשעת בין-ערביים". אני לא יודעת אם אתם מתחברים לזה כמוני, לעניין הזה של השוואות לביאליק, אך גם ביאליק כתב משהו על שעת ביניים שכזו- שעת "בין השמשות". "ובשעת רחמים, בין השמשות שחי ואגל לך סוד ייסורי. אומרים יש בעולם נעורים, היכן נעוריי?" לפי הקבלה- שעת בין השמשות = שעת השקיעה, שעת דמדומים, בין ערביים. זהו זמן אפוף מסתורין ולפי ההלכה- ישנם איסורים והגבלות בשעות אלה מאחר וזהו זמן שאינו יום אך גם אינו לילה, זהו זמן לא מוגדר. גם ביאליק מדבר על הכאב והייסורים האלו שבלא לדעת היכן הילדות שלך, כלומר- לבכות את אובדנה. בדיוק כמו תומאס. והרי לכם קטע שמצאתי באינטרנט ומתייחס בדיוק לשעה הזו, וזה מעניין גם בהקשר לתומאס שמדבר בדיוק על אותה שעה: "בפרשת הבריאה נאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" . על פי ההלכה, היממה מתחילה תמיד בלילה ורק אז עוברת להיות יום. רעיון מיוחד זה מקפל בתוכו את משמעות המילה - תקווה. כפי שהלילה והחושך קודמים ליום ולאור, כך צריך לראות את עצמו האדם - מחוסר וודאות וחושך - יש לו תמיד תקווה, יפציע אור יום." תומאס אף מוסיף ואומר על שעה זו- שזו שעה בה הלילה מחביא בתוכו את השקיעה שקמלה. הוא מתייחס ללילה כדומיננטי במערכת יחסים זו וכזה שמעלים לתוכו את השקיעה, השקיעה שנובלת בדיוק כמו פרח בסוף ימיו. אפשר להקביל את מערכת היחסים הזו ללב אוהב לעומת לב כואב. לב שנועד לאהוב- שקיעה, חום, פריחה. לב כואב- שחור, אפל, חשוך, מאיב על השקיעה ומכנס אותה לתוכו עד כדי העלמה טוטאלית. תומאס כמה לתחושה הזאת של נעוריו האבודים, ילדותו הנחשקת כ"כ... ילדות שכבר איננה מנת חלקו והוא חפץ בשובה יותר מכל. הוא מתגעגע לתמימות, לבתוליות, לנשיקה הראשונה, האהבה הראשונה, השיר הראשון שנכתב, המילה הראשונה של תינוק. סיום השיר: בבית האחרון מגלה תומאס פסימיות מסויימת בכתיבתו- יומה הראשון של אהבה לעולם אינו חוזר בחזרה. מי מאיתנו שחווה את הרגש הזה שנקרא "אהבה" לאורך זמן, יודע עד כמה כיף בהתחלה ועד כמה תמיד מחכים לרגעים מדהימים במהלך הקשר. רגעים אלו נדירים שכן כשכבר מפסיקים להתאהב בבנאדם וכבר אוהבים אותו רשמית וסופית- הכל שגרתי וכביכול "משעמם". תמיד זוגות יחפשו אחר הריגוש, המשיכה החייתית הזו שהייתה קיימת בהתחלה. התמימות, הבתוליות. כשהכל מסתורי. לכך תומאס מייחל אך גם יודע שימים אלו לעולם אינם חוזרים ולכן אומר בשורה השניה כי שעות אלו של תשוקה לעולם לא יהיו שעות מבוזבזות, שכן- הן לעולם אינן חוזרות... ב2 השורות האחרונות תומאס חוזר להיות פיוטי ושייקספירי כהרגלו : הכינור (להזכירכם- הכינור המנגן את חייו), ידיו של המשורר, כל לב מפשיר מנגן את תכליתך ("שיר הנושא") באכפתיות/ דאגה. למה הוא מתכוון כשהוא אומר "לב מפשיר"? כדי שדבר מה יפשיר- עליו להיות קפוא ראשית כל. לכן- לב מפשיר הוא לב שחומם, לב שמצא כנראה את התמימות, את החום שהוא חיפש. ותומאס מוצא את זה בכתיבה. ככל הנראה הוא חש קפוא כל עוד הוא נמצא בחוץ, בעולם הקר הזה שהוא אינו רוצה להיחשף אליו... אך ברגע שמתחיל הכינור לנגן את שירת חייו ועט מזדמן לו ליד- הלב שלו מתחיל להפשיר בחזרה, להתמלא באהבה ובתמימות ילדותית, תומאס חוזר לרגעים נשכחים ואהובים, רגעים של טבע ואושר, רגעים בהם הוא מלא השראה ואלו- מתבטאים במוזיקה שהוא כותב. תכליתו שלו- מטרתו לחיים של תומאס- הביטוי העצמי באמצעות הכתיבה. -=סוף=-
