../images/Emo243.gif../images/Emo257.gif יום קשה
בשל נסיבות שלא כאן אפרט אני נמצאת בלא עזרה עם אמא למעט מרכז היום. זה קשה ואני זקוקה לעוד איזה תוספת שעה ביממה אבל, אני בהחלט גאה בעצמי שאני מסתדרת. אבל זה אומר שאמא, בימי רביעי לא בבית אלא במרכז היום. וכך יהיה בשבועות הקרובים. היום, השארתי את אמא כי זה סגירת גיליון. כשבאתי לקראת חמש מצאתי אותה מרוצה. ואז, תוך שניות ממצב רגוע ונינוח היא הפכה אחוזת תזזית. והכי מלחיץ היא היתה בפאניקה כשהובלתי אותה הביתה. הדרך לא ארוכה אבל גובלת בכביש סואן. באמצע מעבר החצייה אמא נכנסה לאמוק. היא בעטה באוויר מתוך תקווה לקום ולהימלט מהכביש. עברנו בירוק והמכוניות המתינו. לפתע היא העיפה את הנעל 0 עשוייה מצמר חם ) על הכביש וממש היתה בלחץ ורצתה לקום. אני הובלתי אותה לאי תנועה המבדיל בין 2 מעברי החצייה, ובעצמי הרגשתי איך הבטן מתהפכת בקרבי, כמובן שאימת התאונה מאוקטובר הציפה אותי. החלטתי שאני משאירה את הנעל. על אי התנועה שמתי בלמים לכסא ורציתי להרגיע את אמא. נהג אחד שראה מה קורה ציפצף וסימן לי לחזור לקחת. ברגליים רועדות חזרתי לקחת את הנעל. ( אמא היתה קשורה לכסא בחגורת הבטיחות ועם מעצור טוב. האור התחלף לאדום, הנהג עשה לי סימן להירגע וסימן לנהגים בנתיב לידו לא לנסוע ולאפשר לי לחזור לאמא. הלב שלי דפק בטח אלף פעימות בשנייה. חזרתי לאמא. הודיתי במחוות יד לנהגים. הורדתי את הנעל השנייה ושמתי בתיק. אמא ראתה מכוניות בכביש ליד שלא קשור לחצייה שלנו והורידה רגלים על המדרכה. לו לא הייתי שמה לב ומתחילה לחצות עוד מעבר חצייה היא הייתה עלולה לשבור רגל. אז נשארתי באי תנועה, בעוד מסביבנו מכוניות נוסעות. החזרתי את הרגליים למקום. חיבקתי אותה ודיברתי אליה בטון רגוע עד שהרגשתי שהיא נרגעת. משם עברתי בין הבתים רק כדי למנוע ממנה לעבור עוד כביש לא סואן. גם עכשיו היא לא רגועה במיוחד. מקווה שלא מתפתח אצלה משהו.
בשל נסיבות שלא כאן אפרט אני נמצאת בלא עזרה עם אמא למעט מרכז היום. זה קשה ואני זקוקה לעוד איזה תוספת שעה ביממה אבל, אני בהחלט גאה בעצמי שאני מסתדרת. אבל זה אומר שאמא, בימי רביעי לא בבית אלא במרכז היום. וכך יהיה בשבועות הקרובים. היום, השארתי את אמא כי זה סגירת גיליון. כשבאתי לקראת חמש מצאתי אותה מרוצה. ואז, תוך שניות ממצב רגוע ונינוח היא הפכה אחוזת תזזית. והכי מלחיץ היא היתה בפאניקה כשהובלתי אותה הביתה. הדרך לא ארוכה אבל גובלת בכביש סואן. באמצע מעבר החצייה אמא נכנסה לאמוק. היא בעטה באוויר מתוך תקווה לקום ולהימלט מהכביש. עברנו בירוק והמכוניות המתינו. לפתע היא העיפה את הנעל 0 עשוייה מצמר חם ) על הכביש וממש היתה בלחץ ורצתה לקום. אני הובלתי אותה לאי תנועה המבדיל בין 2 מעברי החצייה, ובעצמי הרגשתי איך הבטן מתהפכת בקרבי, כמובן שאימת התאונה מאוקטובר הציפה אותי. החלטתי שאני משאירה את הנעל. על אי התנועה שמתי בלמים לכסא ורציתי להרגיע את אמא. נהג אחד שראה מה קורה ציפצף וסימן לי לחזור לקחת. ברגליים רועדות חזרתי לקחת את הנעל. ( אמא היתה קשורה לכסא בחגורת הבטיחות ועם מעצור טוב. האור התחלף לאדום, הנהג עשה לי סימן להירגע וסימן לנהגים בנתיב לידו לא לנסוע ולאפשר לי לחזור לאמא. הלב שלי דפק בטח אלף פעימות בשנייה. חזרתי לאמא. הודיתי במחוות יד לנהגים. הורדתי את הנעל השנייה ושמתי בתיק. אמא ראתה מכוניות בכביש ליד שלא קשור לחצייה שלנו והורידה רגלים על המדרכה. לו לא הייתי שמה לב ומתחילה לחצות עוד מעבר חצייה היא הייתה עלולה לשבור רגל. אז נשארתי באי תנועה, בעוד מסביבנו מכוניות נוסעות. החזרתי את הרגליים למקום. חיבקתי אותה ודיברתי אליה בטון רגוע עד שהרגשתי שהיא נרגעת. משם עברתי בין הבתים רק כדי למנוע ממנה לעבור עוד כביש לא סואן. גם עכשיו היא לא רגועה במיוחד. מקווה שלא מתפתח אצלה משהו.