../images/Emo24.gif
שלום! ילדתי דריה היא בת 16 חודשים. ילדה חיננית, מאוד חברותית, מלאת מרץ, חייכנית. היא מתפתחת יפה הן מבחינה פיזיולוגית הן מבחינה רגשית (וזוהי לא רק הדעה הסובייקטיבית שלי). עד היום הייתי איתה בבית ולשנה הבאה כבר מצאנו גן מקסים. יש לציין שבתי מאוד אוהבת ילדים ומה שנקרא בקלות "יוצרת קשרם" עם ילדים בכל גיל ועם אנשים ככלל. כמו כן מכוון שלחברים שלנו יש ילדים בגילאים דומים, כמעט ואין לה יום שעובר ללא פגישה עם חבר זה או אחר. עד כאן זה נראה כי מדובר בילדה האידיאלית (שעבורי זה בהחלט נכון) וגם כל מי שמכיר אותה נהנה ממנה, אך לעיתים החברים שלה (הילדים איתם היא משחקת) נהנים הרבה פחות והסיבה היא שדריה מושכת אותם בשיער בחוזקה ולרוב ללא שום סיבה (כך היא התחילה מאז שיכלה לתפוס ולאחרונה למדה להשתמש בזה גם כדי להשיג דברים או כאשר מתרגזת). כמובן שניסנו שיטות הסברה והרחקה והסחת דעת והעברה מ"למשוך" ל"ללטף", אך הדבר אינו פוסק. בנוסף לכך יש להזכיר את העובדה שעד היום לדריה צורך עז להכניס כל דבר ודבר לפה (הרבה יותר מילדים אחרים) והתופעה הנוספת היא רגישות פחותה לכאבים (חבלות, שריטות) בהשוואה לילדים אחרים. בחודשים האחרונים היא גם מושכת בשער לעצמה בצורה חזקה ביותר ולא רק במצבי עייפות ותסכול אלא גם כחלק מהמשחק. השאלה היא האם הדברים הללו מצביעים על מצב הנקרא תת רגישות, שלדעתי אנו משפיע על ההתפתחות הכללית, אך החששות שלי שיהווה בעיה תקשורתית בין אישית, במיוחד עם כניסתה לגן. האם יש צורך באבחון ובטיפול ממוקד בדברים אלו או שניתן לחכות שיחלפו עם הזמן – ובמקרה זה בכל זאת האם יש טיפים איך להתמודד במקום עם התופעות שהן בהחלט לא נעימות ובמיוחד משיכת שיער שגורמת הרבה בכי מצד ילדים אחרים ובלבול מצדה של דריה שלפעמים עושה את זה בתום לב (במקום ליטוף) ולפעמים כביטוי לתסכול ורוגז. אודה על תשובתכם מקרב ליבי.
שלום! ילדתי דריה היא בת 16 חודשים. ילדה חיננית, מאוד חברותית, מלאת מרץ, חייכנית. היא מתפתחת יפה הן מבחינה פיזיולוגית הן מבחינה רגשית (וזוהי לא רק הדעה הסובייקטיבית שלי). עד היום הייתי איתה בבית ולשנה הבאה כבר מצאנו גן מקסים. יש לציין שבתי מאוד אוהבת ילדים ומה שנקרא בקלות "יוצרת קשרם" עם ילדים בכל גיל ועם אנשים ככלל. כמו כן מכוון שלחברים שלנו יש ילדים בגילאים דומים, כמעט ואין לה יום שעובר ללא פגישה עם חבר זה או אחר. עד כאן זה נראה כי מדובר בילדה האידיאלית (שעבורי זה בהחלט נכון) וגם כל מי שמכיר אותה נהנה ממנה, אך לעיתים החברים שלה (הילדים איתם היא משחקת) נהנים הרבה פחות והסיבה היא שדריה מושכת אותם בשיער בחוזקה ולרוב ללא שום סיבה (כך היא התחילה מאז שיכלה לתפוס ולאחרונה למדה להשתמש בזה גם כדי להשיג דברים או כאשר מתרגזת). כמובן שניסנו שיטות הסברה והרחקה והסחת דעת והעברה מ"למשוך" ל"ללטף", אך הדבר אינו פוסק. בנוסף לכך יש להזכיר את העובדה שעד היום לדריה צורך עז להכניס כל דבר ודבר לפה (הרבה יותר מילדים אחרים) והתופעה הנוספת היא רגישות פחותה לכאבים (חבלות, שריטות) בהשוואה לילדים אחרים. בחודשים האחרונים היא גם מושכת בשער לעצמה בצורה חזקה ביותר ולא רק במצבי עייפות ותסכול אלא גם כחלק מהמשחק. השאלה היא האם הדברים הללו מצביעים על מצב הנקרא תת רגישות, שלדעתי אנו משפיע על ההתפתחות הכללית, אך החששות שלי שיהווה בעיה תקשורתית בין אישית, במיוחד עם כניסתה לגן. האם יש צורך באבחון ובטיפול ממוקד בדברים אלו או שניתן לחכות שיחלפו עם הזמן – ובמקרה זה בכל זאת האם יש טיפים איך להתמודד במקום עם התופעות שהן בהחלט לא נעימות ובמיוחד משיכת שיער שגורמת הרבה בכי מצד ילדים אחרים ובלבול מצדה של דריה שלפעמים עושה את זה בתום לב (במקום ליטוף) ולפעמים כביטוי לתסכול ורוגז. אודה על תשובתכם מקרב ליבי.