כל אחד והסנטימנטליות שלו. אצלי זה מעביר
צמרמורת. בגן היו מכינים את זה לפעמים - וזה היה הדבר שה כ י שנאתי!!! ואצלנו לא קראו לזה בשם כזה מעודן. אז זה לא היה מעדן אלא זו הייתה דייסת אורז וחלב. והיו מושיבים אותי מול הצלחת ומכריחים אותי לאכול, ואני הייתי מסרבת. ואז היו אומרים לי שאני לא אצא להפסקה עד שלא אוכל. מובן שלא אכלתי, וכך ההפסקות שלי היו מתבזבזות במלחמה נגד צלחת הדייסה שלטעמי הייתה מגעילה. אני יושבת ומסתכלת על הצלחת, הצלחת מונחת על השולחן כמות שהיא, והשומרת מביטה בי במבטים מזרי אימה. עד שיום אחד סיפרתי לאמא שלי - והיא אמרה להם שיפסיקו להכריח אותי - ומאז אין מלחמות עם מבשלות, שומרות ודייסות אורז. אבל זו אחת הטראומות שאני סוחבת אתי מהגן. אני יודעת שהמון מתים על זה. אני לא.