גחלילית זוהרת
New member
../images/Emo22.gif לקרוא ../images/Emo22.gif
הוא אמר לי חביבתי אני לא קורא ותעזבי אותו בשקט. קיפלתי את ה"חביבתי" לתוכי והמשכתי... ניסיתי עוד כמה פעמים ובסופו של דבר – עזבתי. יצאתי למסע לבד, כמו תמיד לבד. הלבד הזה מוכר לא תמיד חביב אבל מוכר כמו נעל בית ישנה שלא מוכנים להחליפה במאומה. פגשתי בדרך מילים לא מועטות וסיפורים מכל מיני סוגים. תמיד רציתי להגיש לו מנחת סיפור – אבל הוא בשלו "עזבי אותי בשקט לא קורא.." פגשתי בהרים שהשתפלו מהם ערוגות של שירים... הוא לא היה מוכן מעולם לקרוא. "עזבי אותי בשקט אני לא קורא". ניסיתי לעצב מילים בתוך קוביות של לגו שנכנסות אחת לתוך השנייה בשמחה ובעליזות, אפילו ילדים אוהבים לגו. והוא בשלו: "עזבי אותי בשקט אני לא קורא". ניסיתי לבשל חביתה עם פטריות, עשבי תיבול וגבינה בולגרית ודרכם להגיש את המנחה... והוא בשלו – "עזבי אותי בשקט אני לא קורא". באחד הימים עזרתי אומץ ושאלתי ממה הוא מפחד? מה יש במילים שגורם לו לחיוורון עז ולחוסר נוחות. והוא בשלו בכעס עצור "...עזבי אותי בשקט את והמילים שלך. מה שאת רוצה להגיד לי את יכולה להגיד, את לא צרכה לכתוב" הבנתי את המילים, אסופה קצרה של ברד קר על מדרכת אספלט יוקדת. פחד הוא דבר משתק לעיתים הוא טוב, הוא מניע את הגלגל קדימה, אבל לעיתים הוא יכול לגרום לבלימה ולבהלה. השאלה כיצד אתה בוחן את המילה ואיזו משמעות אתה מלביש עליה. יצאתי שוב למסע הפעם פגשתי בכמה ציפורי שיר שזימרו לי מילים בודדות וצבעוניות אחר כך פגשתי בכמה פרפרים שעפו ליד, מנסים להגות משהו שלא היה לי ברור מספיק. וויתרת. אולי מהר מידי... טיילתי בין השבילים הישנים, מחפשת דרך – איזו מילה שתנחה אותי. בסיום היום אחרי נדודים רבים נתקלתי ב – שטיח. שטיח ישן ומהוהה בצבעים דהויים כאילו מזמן אבד עליו הכלח אבל היופי שהיה בו פעם הבריק ונצנץ כאילו מספר לי דבר מה. לא יכולתי להישאר אדישה אליו ואספתי אותו אלי. עוד באותו היום הנחתי אותו על החבלים לאוורור ובערב הנחתיו לאחר כבוד בסלון. כשהוא הגיע הוא העביר מבט על השטיח ומלמל בשקט הוא יפה את יודעת? כמה עלה? הסברתי שהוא לא עלה ושמצאתיו באיזו פינה אפלה, נשכחת. לשטיחים מסתבר יש חיים ומהות משל עצמם, מסתבר שיש להם גם סיפור חיים .הם יכולים לספר מאות אנקדוטות, מי ישב עליהם באיזה חדר היו מוצגים, מי דרך בנוחות ובאדיבות ומי תקע את עקבו בתסכול ויהירות... מצאתי את עצמי כותבת שורות על השטיח, כשהוא לצידי כאילו מחייך למילים שיוצאות מתוכי, מקשיב להברות ולאנחות כאחד. סיימתי לכתוב את המילים והשארתי אותן מונחות על השולחן כאבן שאין לה הופכין. כיביתי את האור ויצאתי אל הגזוסטרה לנשום את הלילה, מציצה אל הירח ואל הכוכבים מנסה לחשב את המרחק שלהם ממני. "את יודעת לעיתים לשטיחים יש סיפור חיים מעניין" שמעתי את צלילי קולו נתכים ברכות כמו גשם שמרווה את האדמה. הפניתי את ראשי, הוא ישב על השטיח רכון אל תוך המילים, ממשש את השטיח מבלי משים גומע את המילים אחת לאחת... ----- לעיתים כל מה שאנחנו זקוקים לו בחיים הם בדיוק את אותם מסעות בפינות בודדות בהם נמצאים שטיחים ישנים או קרעי מילים שיכולים יחד ליצור אספקלריה צבעונית של מהות. .c רק טוב!!!
